חג המולד בלונדון היה השנה עגום במיוחד. גם 60 מיליון הכבשים של ניו זילנד לא יודעות את נפשן מאז שראש ממשלת ישראל הכריז עליהן מלחמה. שלא לדבר על הסנגלים, שגם הוענשו דיפלומטית וגם לא קנו דירה כשנתניהו אמר לקנות. לפחות הייתה לו, לרה"מ, התבונה שלא לפגוע בשותפות החשובה עם מצרים, אף שהיא זאת שיזמה את ההחלטה במועצת הביטחון. הוא התגלה שוב כאחרון לזהות את התהליכים שמתחוללים מולו, וגם ההמתנה שלו בנשימה עצורה לאחרית הימים, שטראמפ מבטיח שתגיע ב־20 בינואר, עשויה להסתיים במציאות שתטפח על פניו.
אחרי שמונה שנים של זלזול ובוז כלפי הנשיא האמריקאי, שיגר אובמה ממגרש הגולף בהוואי כדור מדויק אל הבלורית המודבקת של נתניהו. זו הייתה נקמתו. קרי, בנאום מדויק ופרו־ישראלי, ניסה לתקן קצת את הרושם, אבל לא בטוח שבזה הסתיימה נקמתו של הממשל היוצא. יש לנו, הישראלים, נטייה להאמין שהשמש זורחת מתוך אחורינו, שהעולם כולו מתעניין רק בנו, והשבוע האחרון רק חיזק את התחושה הזאת. אבל בעוד אנחנו מתבוססים בחדווה בתחושת הקורבן החמימה, העולם עומד בפני תהליכים גדולים הרבה יותר, שבהם ישראל תהיה שחקן משני מאוד, אם בכלל.
משלל ציוציו ונאומיו של הנשיא האמריקאי הנבחר מצטיירת תמונה ברורה שבה האתגר הבינלאומי הראשון במעלה בעיניו יהיה סין, או כמו שהוא מכנה אותה: "ג'יינה". שיחת הטלפון שלו עם נשיאת טאיוואן לא הייתה מקרית. אומנם בחודשים האחרונים של השנה ירדה סין ממעמדה כבעלת החוב הגדול ביותר של ארה"ב למקום השני אחרי יפן, אבל סין עדיין מחזיקה את אמריקה במקומות הרגישים, עם כמויות אדירות של מטבע ואג"ח אמריקאי. יכולת ההשפעה שלה על הכלכלה האמריקאית, שמשולבת בעוצמה כלכלית וצבאית - הופכת אותה לאיום המשמעותי ביותר על ארה"ב.
לכן טראמפ מבקש להתקרב לרוסיה, וכשהוא מצייץ על רצונו בהמשך מרוץ החימוש הגרעיני בעולם - הוא רואה לנגד עיניו את הארסנל הגרעיני הרוסי, המוצב קרוב לסין, חובר לארסנל האמריקאי כדי לאיים על הענק הסיני. רוסיה מבינה את כוונותיו של טראמפ, ואף שתזרים המזומנים שלה נשען על מכירות נפט וגז לסין, היא מאותתת שהיא פתוחה למו"מ. חילופי המחמאות בין פוטין לטראמפ ומינויו של חביב הרוסים, רקס טילרסון, לשר החוץ מבטיחים שהמו"מ הזה ייפתח ברוח טובה.
כל עסקה אמריקאית־רוסית תדרוש קורבנות. רוסיה כבר רואה לנגד עיניה את הסרת הסנקציות שהוטלו עליה לאחר הפלישה לקרים, אבל בסל הדרישות שלה יהיו גם גיאורגיה, אוקראינה, המדינות הבלטיות וגם הבטחת משטר אסד בסוריה. כדי לקנות את תמיכתה של רוסיה, טראמפ עשוי להצטרף לתומכי אסד, ואלה לא יהיו חדשות טובות לישראל.
האזור כבר מבין את זה. מצרים, המדינה הערבית־סונית הגדולה ביותר, שלחה בשקט בחודש שעבר את מסוקי חיל האוויר שלה לפריסה בסוריה, והיא נערכת למשלוח כוח צבאי גדול יותר שיסייע לאסד במלחמתו. במחיר של פגיעה בסיוע הכספי שהיא מקבלת מסעודיה, מצרים בחרה להצטרף לברית האוטוקרטים המסתמנת באזור: פוטין־אסד־סיסי וכנראה שגם ארדואן. כולם יחד נגד האסלאם הסוני הקיצוני. השאלה שנשארת פתוחה היא: מה יהיה מעמדה של איראן?
טראמפ הקיף את עצמו בחבורה שמבינה את סכנות האסלאם הקיצוני, אבל באותה מידה מוטרדת מהסכם הגרעין המחפיר שחתם אובמה עם איראן. פוטין לא ימהר לוותר על קשריו עם מי שהוא רואה בה שכנה אסטרטגית, שוק חשוב לתעשייה הצבאית שלו ושותפה משמעותית בברית לשימור אסד. מי ימצמץ ראשון? האם טראמפ יבליג על הסכם הגרעין עם איראן בתמורה לשותפות עם פוטין, או שהרוסים יוותרו על תמיכתם באייתוללות כדי לזכות בהסרת הסנקציות, בהכרה בנוכחותם באוקראינה ובתמיכה אמריקאית באסד? שתי התוצאות האפשריות הן לא טובות לישראל.
טראמפ והאינטרסים
אנחנו חייבים להביא בחשבון תרחיש נוסף: הדרך לשותפות רוסית־אמריקאית רצופה במכשולים קשים. על אף רצונו הכן של טראמפ לחבור לרוסים - יש לא מעט אינטרסים מתנגשים בין המעצמות, שעלולים להעלות מו"מ כזה על שרטון. אם ייכשל המהלך של טראמפ, הוא עשוי למצוא את עצמו מבודד מול שותפות רוסית־סינית־איראנית־ערבית, שתזרז את דעיכתה של המעצמה האמריקאית. גם התרחיש הזה לא מבשר טובות לישראל.
בתרחיש האידיאלי מבחינתנו, טראמפ חובר לרוסים, מסכם איתם על ייצוב שלטון אסד על כחמישית ממה שהייתה פעם סוריה ומשיג את הסכמתם לבלום את השאיפות הגרעיניות של איראן. הוא מחזק את שלטונו של א־סיסי במצרים ורותם את טורקיה למלא תפקיד חיובי בשטחים שמהם יגורש דאע"ש. מה יקרין כל אחד מהתרחישים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני?
ישראל ופלסטין לא באמת עומדות במוקד העניין העולמי. הן יותר קוץ שדוקר באופן מתמיד את העולם הערבי והעולם המערבי, שמייחלים ליום שבו יוכלו לשלוף אותו החוצה. על אף ציוציו התומכים והנלהבים, ספק אם טראמפ רואה עצמו כמי שנבחר כדי להבטיח בנייה בעמונה. לכן כדאי שראש הממשלה יישן טוב בלילה שלפני פגישתו עם הנשיא החדש, שתתקיים כנראה בפברואר. אם לא ישתחרר מנטייתו להטיף, נתניהו עשוי לגלות כמה קצר הפתיל של הג'ינג'י ממגדל טראמפ ועד כמה מהר אפשר להביא אותו לפיצוץ.
לטראמפ אינטרס ברור לדחוף לעסקה ישראלית־פלסטינית, שתנטרל הרבה מהרעשים המפריעים לו בדרך לעסקה גלובלית, ותרשום על שמו הצלחה במקום שבו אובמה נכשל כישלון חרוץ. טראמפ רודף הפופולריות יודע שמהלך כזה יקנה לו נקודות בקרב האינטלקטואלים ויוכל לסייע לבחירתו לקדנציה שנייה. ג'ייסון גרינבלאט, שליחו למו"מ ואוהד ישראל מובהק, עשוי להתייצב כאן עם טיוטת הסכם שתפתיע גם את מי שמתיימר להיות "הראשון לזהות".
צודק נתניהו בכך שיש בעולם אסונות חמורים הרבה יותר, שפחות מעסיקים את הקהילה הבינלאומית. הוא יכול לבעוט בראש ממשלת בריטניה, תומכת עקבית של ישראל, ויכול להעניש את אפריקה, שלפני רגע התגאה ביחסינו איתה, אבל הוא לא יכול לשנות את העובדה הפשוטה: אין עוד מדינה המתיימרת להיות מערבית שכובשת עם אחר כבר קרוב ל־50 שנה ולא מעניקה לו זכויות בסיסיות. האמונה שחילופי המשטרים הצפויים באירופה יביאו איתם סובלנות למקרה הפלסטיני עשויה להוביל אותו שוב למקום של מי שלא מבין את התהליכים ההיסטוריים שמתרחשים לפניו.
ומעבר לתהליכים הגלובליים, האם לא הגיע הזמן שאנחנו, הישראלים, נחליט בעצמנו מה הם גבולות המדינה הזאת? האם אנחנו רוצים לבלוע לתוכנו שלושה מיליון פלסטינים, או שאנחנו פועלים להבטחת רוב יהודי במדינה? רגע לפני שאנחנו בני 69, זה זמן טוב להביט במראה ולהחליט בעצמנו, עוד לפני שביררנו אם יש פרטנר, מאיפה עד איפה משתרעת המדינה שלנו - על מה אנחנו מוכנים להילחם ועל מה אנחנו מוכנים לוותר.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10