"גדי גדי, היזהר, רבין מחפש חבר", זה מה שצעקו חברי כנופיית לה־פמיליה מול בסיס הקריה בתל אביב אתמול (רביעי) בבוקר. האחריות לזעקת הקרב הזו אינה מוטלת על בריוני הכדורגל הללו, אלא על מי שדוהרים על גבם. אשם מי ששחרר את הנמר. מנהיגות אמורה להתוות דרך, להגדיר גבול, להנחות. בישראל 2016, המנהיגות זורמת עם העכור שבזרמים.

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לא פצה את פיו לאורך היום כולו. יכול להיות שהמתין למוצא פיו של בנו, שטרם זיהה את הטרנד השולט ברשתות החברתיות. רק בחמישה לשמונה בערב, לקראת המהדורות, הואיל להעלות פוסט לפייסבוק ולהביע תמיכה במתן חנינה לאלאור אזריה. אה, כן, וגם "קורא לגלות אחריות כלפי צה"ל, מפקדיו והרמטכ"ל". ראש ממשלה שלא מתייצב מיד, בקול ברור ורם, לצדו של רמטכ"ל צה"ל, לצדה של צמרת צה"ל, לצדו של הרכב בן שלושה שופטים בבית הדין הצבאי, הוא ראש ממשלה שאינו ראוי לכהן בתפקידו רגע אחד נוסף.



אין בי שמחה לאידו של אלאור אזריה. אין לב שלא ידאב למראה מצבו של החייל בעל הפרצוף הנערי והחיוך המבויש. בטלנובלה שלפנינו אזריה הוא הקורבן הטרגי. אלמלא הוקף בעורכי דין תאבי פרסום ופוליטיקאים ריקים ותאבי שררה, יכול היה אזריה לצאת בשלום יחסי מהמצב אליו נקלע.

הוא היה צריך פשוט להגיד את האמת: לא יודע מה קרה לי, איבדתי שליטה, ראיתי את החבר שלי נדקר, עלה לי הדם לראש, נקלעתי לסיטואציה שלא הצלחתי לשלוט בה. סוף פסוק. לא היינו נגררים למחול השדים הפראי אליו נגררנו, לא היינו מגלים מה שגילינו, ואזריה היה מקבל שנת מאסר בפועל, מרצה חצי ממנה והולך הביתה.

אבל אזריה איבד שליטה על גורלו, הוקף בשרלטנים ובפופוליסטים שהאמינו שיוכלו לכופף את מה שקרה שם, ומן העבר השני נעשו גם כמה טעויות התנהלות צבאיות (אם כי לא מהותיות). בשורה התחתונה, כולנו הפסדנו.

אחד מאלה שרקדו אתמול על הדם והטיפו לנו מוסר הוא ח"כ אחמד טיבי. אחת מאלה שענו לו הייתה ח"כ ענת ברקו (הליכוד). זה מה שהיא צייצה, בתגובה לאחד מציוציו של טיבי: "בניגוד לחברה הישראלית, החברה הפלסטינית היא חברה ששיפוטה המוסרי מעוות ובד"כ מבוסס על תפיסת שחור ולבן. חה"כ טיבי הוא האחרון להטיף לנו מוסר".

זו הזדמנות נדירה להזדהות עם דברים שאומרת ח"כ ברקו. אכן, בחברה הפלסטינית יש יסודות רצחניים רבים מדי, היא שטופה בדם והיא מקדשת רוצחים. כמה אנחנו יוצאים מכלינו כשהם קוראים רחובות וכיכרות על שם "שאהידים". כמה אנחנו מתפלצים כשהם משלמים משכורות לאסירים־רוצחים בכלא הישראלי.
אז למה, ריבון העולמים, אנחנו מתעקשים להיות כמוהם? הרי הפיכתו של אלאור אזריה לגיבור, היא פלסטיניזציה של החברה הישראלית. זה בדיוק מה שהאויבים שלנו עושים, ללא אבחנה, בניגוד לערכים ולכללי מוסר אוניברסליים. זהו קו פרשת המים המפריד בינם לבינינו.

העובדה שבמדינת ישראל ובצה"ל לא יורים למוות במי שכבר מוטל על הקרקע ואינו מהווה איום, היא המותר הגדול שלנו על פניהם. העובדה הזו קיבלה אתמול אישוש מחדש פה אחד בבית הדין הצבאי, אבל נרמסה ונשטפה בזרם עכור של ציבור מוסת, צמא דם, ששונא את הערבים שנאת מוות אבל חותר לחקות את ערכיהם והתנהגותם. זה, ולא הערבים עצמם, הוא האיום הגדול ביותר על קיומה, יתרונה האיכותי ומוסריותה של המדינה היהודית. בתחום הזה היה לנו עד לאחרונה יתרון מכריע על אויבינו. כנראה שלא עוד.

הטור המלא מחר ב"מעריב־סופהשבוע"


גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.