מבחינתי, אלאור אזריה הורשע ונמצא אשם עוד לפני הקליע שהוא דפק בראשו של מחבל גוסס ממרחק של מטר, ולו מפני שהוא לא מילא את ההוראה הקובעת שעל אנשי רפואה (ואזריה, למי ששכח, היה החובש הצבאי בשטח) לטפל בכל(!) הנפגעים בזירת פיגוע/שדה קרב עם סיום הלחימה – בין אם הם מכוחותינו ובין אם לאו. נקודה. בעצם העובדה שאזריה אפילו לא ניגש לבדוק מהו מצבו הרפואי של המחבל, שפירפר בין חיים למוות על הכביש בתל רומיידה, הוא כבר עבר על שבועת החובשים שעליה הוא התחייב עם סיום הקורס. כאן, ברגע הזה, אזריה גם איבד בעיני את צלם האנוש שבו.



זאת בכלל לא שאלה של רוצה או לא רוצה לטפל במחבל פצוע, גם אם רבע שעה קודם לכן המנוול דקר ופצע באורח בינוני לוחם מהיחידה שלך, אח לנשק. לא מתאים לך? זה מתנגש עם האידיאולוגיה הפוליטית האישית שלך? אוקיי, אז אל תהיה חובש קרבי בצה"ל. לך להיות קשר, סמב"צ או צלף. אבל אם אתה חובש, היצמד נא לפקודות ולכללים האתיים הברורים אשר נלווים לתואר המחייב הזה.



במהלך משפט אזריה עלתה סוגיית הימנעותם של הצוותים הרפואיים מהיישוב היהודי בקריית ארבע מלטפל במחבלים פלסטינים, בטענה של חשש ממטענים או חגורות נפץ על גופם של הפצועים. צפו בסרטון הפיגוע בחברון שפרסם בצלם, ותוכלו להתרשם משלוות הנפש שבה מביט צוות האמבולנס האזרחי שהוזעק לזירת הפיגוע במחבל הגוסס במרחק של מטר מהם, מבלי לנקוף אצבע. בעדותו במשפט סיפר מח"ט חברון כי גישה זו של הצוותים הרפואיים האזרחיים העסיקה והדאיגה אותו עוד לפני הפיגוע המדובר, ושהוא התלונן עליה יותר מפעם אחת בפני הגורמים הצבאיים, המשטרתיים והאזרחיים הפועלים בגזרה. גם אזריה, כזכור, טען בעדותו שהוא חשש כי המחבל הגוסס נושא על גופו חגורת נפץ, אבל שופטי בית הדין הצבאי נפנפו בהכרעתם את התירוץ הקלוש הזה.



במהלך יותר מעשרים שנותי כחובש קרבי בצנחנים - בסדיר ובמילואים - יצא לי ולחברי לטפל בגורמים עוינים שנפצעו מאש כוחותינו – בשטחים, בלבנון, פת"ח, חמאס וגם חיזבאללה. סתמנו את האף – וטיפלנו בהם במלוא המקצועיות, חובשים ורופאים כאחד. לא חשבנו לרגע להשאיר אותם למות בשטח, בטח ובטח שלא לדפוק בהם כדור בראש. חובשים מטפלים בפצועים, כזכור, לא יורים בהם למוות.