הרגע הזה שבו הרשיעו את אלאור אזריה. “גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר”, גרון ניחר, זעם מתפרץ, תן לו בשיגעון, איזה טירוף, צחוקים, ים של צחוקים, צחוקים של באנגים, סתלבט כזה של לפני מעצר. על הזין המשטרה, והמדינה, ויאללה בית”ר. ותל אביב עולה באש. ומוות לערבים. וימותו השמאלנים. ויזדיינו העיתונאים. צהוב ושחור, כחול ולבן. ירושלמים. שירת הסטיקר החדשה, מירי רגב נגד דוד גרוסמן, הדג נחש אאוט, הצל משתלט על כל המרחב החדש.
הערכים שלה קיבלו ביטוי בפסק הדין, בעקיפין כמובן: הקטע הזה שבו הנאשם הסיר את הכובע, נתן אותו לחייל שעמד לידו, ת”מ (איסור פרסום שמו גם הוא נגזר מאימת לה־פמיליה), ואמר לו: “מה, הוא דקר את החבר שלי? עכשיו אני נותן לו”. זו ליבת ההרשעה בפסק הדין. הכוונה הפלילית. בדיוק כמו הג’ינג’י הגבוה ההוא מההפגנה אתמול, תן לו אזריה, תן לו.
את הטור הזה, כמו גם טקסטים אחרים בשפת בני האדם, קשה להפנות לאנשי לה־פמיליה. הם לא קוראים עיתונים, ואם הם קוראים - אז רק כדי למקד את השנאה ולייצר מטרות חדשות. תנועה של מתוסכלים, ללא אידיאולוגיה, רק מוטיבציה לשנוא. הם הרסו את בית”ר המופלאה של מלמיליאן ואוחנה, ועכשיו מטפטפים את הרעל שלהם לכל רחבי העולם עם הצילומים של הבוקר הזה מהלב של מדינת ישראל - הלוא הוא צומת עזריאלי וקריית הממשלה - שבראשה עומד אותו בנימין נתניהו שהדיח שר ביטחון ערכי ונאור שקלט את אזריה הקטן מהרגע הראשון.
מאחורי כל המילייה הזה, של אוהדים מהיציע המזרחי אשר מייצגים את הישראלי המכוער, ופוליטיקאים פנאטים מהצד הימני שמסתתרים מאחורי דונלד טראמפ, הגיח אתמול פרצופו של היחצ”ן האחראי, שרון גל. מי שעשה קריירה פוליטית קצרצרה על עונשי מוות למחבלים, וניהל בהתאמה את המשפחה וההגנה עד למסיבת העיתונאים המאולתרת אחרי התבוסה, הופיע לפתע עם זקן שמזכיר עבריין נמלט. מזל שאת קמפיין החנינה הוא כבר ישאיר ללשכת ראש הממשלה.
התרעות פיקוד העורף