"טוב, מותק. אני כבר אדבר איתך" נופפת לי לשלום, בארבע לפנות בוקר, מצויד במזוודה שלך, לאחר שהצעת לי, ברגעים אחרונים של נימוס, לכאורה, לעזור לי עם הכבודה שלי, לפני שחזרתי הביתה, לאחר וויקנד ארוך בעיר האורות. האמת, שהערכתי אותך על כך. היית אמיתי. לא באת והכנסת אותי לתוך חיבוקך. לא נתת לי נשיקת דודה על הלחי, כפי שהייתי צוחקת עליך שאצה עושה לעתים. היית אותנטי. ככה אהבתי אותך. אותנטי. ללא מניירות מיותרות של "צריך" ו"מתבקש". עשית מה שהרגיש לך. מה שהרגיש לי. מה שהרגיש לנו. מה שהפסיק להרגיש לנו לאחר ארבעה ימים ביחד צמודים, בעיר הרומנטית בעולם.

יומיים לפני הנסיעה האינטואיציה שלי הבהבה לי בפנסים חלושים שרציתי לכבותם, שאנו הולכים לחזור מהטיול הזה לא כפי שאנו נוסעים אליו. ולא, אין מדובר פה בטבעת יהלומים נוצצת כפי שאמרת שתחזיק באמתחתך. הייתה לי הרגשה שנכיר צדדים שונים אחד בשנייה, שאולי פחות נחבב. אך טפחתי לעצמי על השכם ולאור היסטוריית הנסיעות שלי בעולם עם פרטנרים שונים הבטחתי לעצמי שנסתדר. כי פשוט אי אפשר אחרת. לא מכירה תסריט שונה.

היו כאלה מסביבי שהרימו גבה. לא הבינו איך תוך בקצת פחות מחודש בצוותא אנו כבר טסים לחו"ל. שאנו כמעט ולא מכירים. הרגשתי שאני כאילו מכירה אותך כבר מספר חודשים וידעתי שמה שלא יהיה, נצא מחוברים יותר. מבינים יותר. וזה חתיכת מבחן לזוגיות המיוחדת הזו.
ולא טעיתי. יצאתי מחוברת יותר לעצמי. מבינה יותר. את עצמי. ויודעת. יש מבחנים בחיים, שאפילו אני, לא מוכנה לעמוד בהם.

ידעתי לעשות את ההפרדה. בין היום ללילה. ביו ויכוחי סרק מיותרים, עם טונים צורמים. בין הרצון לכבוש את המקום שהיינו, לבין הצורך שלך לכבוש אותי. לא את ליבי. את נפשי. את הוויתי. את מי שהנני. הרגשתי שאתה כמו נפוליאון, בתמונה ההיא ב"לובר", שחייב לנצח את המלחמה, לא משנה מה יהיה בדרך וכמה קורבנות תפיל אל הקרקע. רק על מנת לצאת עם חזה מנופח, נטול שערות ולומר "ניצחתי".

ידעתי שאנו נמצאים במקומות הכי מדהימים בעולם ושתפנק אותי ותיקח אותי למסעדות הכי טובות שקיימות ותלביש אותי כדי שאני אהיה הכי יפה בבגדי מעצבים של "קלווין קליין" שרצית שאלבש. במהרה הבנתי מדוע אתה עושה זאת. זרקת לי שאני יכולה להוציא מעצמי את המיטב. לא להיראות כמו "טום בוי", כפי שאמרת שהנני נראית, שאני לבושה בבגדי הפשט שלי, ולא בבגדי ה"דרש" שלך. צחקת כשאמרת ש"בשבועיים רצית להרשים אותי ועכשיו תכניס אותי אל התלם". המראה החיצוני היה רק סממן למשהו עמוק יותר. רצית שאהיה כחומר ביד היוצר- בידך.

רצית לגרום לי להתבגר לכיוון שלך, לעשר השנים שהפרידו בינינו. לא רק כדי להפוך אותי לאישה שלך ולאם ילדיך, כי אתה כל כך בשל לכך. פשוט כי הבנת שהחלום שלי נפגש עם החלום שלך בנקודת השקה מסוימת במעגל הזה. ואני אתאים את עצמי אליך ואהיה זנב לאריות ולא ראש לשועלים. במהלך השעות לצידך הבנתי כי אנו שני קווים מקבילים, וכדינם- כנראה שלעולם לא ניפגש.

רציתי כל כך להיות קרובה אליך במהלך הזמן הזה. האמנתי שלמרות העיקצוצים הקטנים בגופי שהיו כפשפשים בגופו של בעל חיים, יירד הערב, אנו נשתה כמה כוסות יין ו"עוד יבוא שלום עלינו". אמרתי לעצמי שאני ממקסמת את הזמן איתך, למרות שבמהרה הבנתי שנחזור לארץ עם הפרדת כוחות ושומר אישי צמוד שעומד בפתח ליבנו.

אז הסקס היה מדהים, כי ידעתי שלא משנה מה יקרה - את שנת 2017 אני פותחת באהבה ולא במלחמה. ידעתי שבסתר ליבך יש לך רגשות חיוביים כלפיי על אף ולמרות. קיוויתי שהתקופה שהיינו יחד בארץ לא הייתה חזיון תעתועים ולא מופע אור קולי על שער הניצחון. האמנתי שהמילים שלחשת לי באוזניי בלילות ירח מלא, הן ככתובת אש בפעולת השבעה של הצופים.

עם יד על הלב, אני מאמינה כי גם אם הייתי מתיישרת בהתאם למסדר המפקד שלך, עדיין היית מרים גבה ומוצא בי פאקים. כי זו תובנה מעניינת. יש בי פאקים. אני יודעת. ואפילו גאה בהם.
אני גם סמוכה ובטוחה שעם הזמן היית מגלה שהטוב בליבי והרצון להעניק לך אהבה ומסירות גוברים על הדברים הקטנים הפחות מגניבים באופיי, בעיניך.

אז אני מודה לך על מסע זוגי ובעיקר אישי, בארץ ובניכר.

חיזקת לי את האמונה הבלתי מתפשרת בכוחותיי, בעצימות הרוח שלי, ביכולת להעביר זמן עם אדם חדש הנגלה לעיניי תוך כדי תנועה. בידיעה שאינטימיות זהו דבר חשוב, גם אם לא רואים עין בעין דברים מהותיים בחיים. גם אם לא אוחזים באותם המשקפיים.

הבנתי שכמה שאני אוהבת אותך, אני אוהבת את עצמי יותר. ולפני הכול, אני צריכה להיות נאמנה לעצמי ולתפיסותיי.

אורוואה, מון שרי. להתראות נעורים. שלום אהבה.