מחר היא תעמוד איתו תחת החופה. למרות היותה הרה, לא הסכימה ללבוש שמלת קצפת, שתסתיר את בטנה. התעקשה על שמלה צמודה, כזו שהובילה את חלומותיה מאז הייתה נערה. 

היא בת 26. למדה איתי בבית הספר היסודי. אם להודות, הייתה היפה ביותר בכיתה. שיער גולש, עיני פחם ותווי פנים שהזכירו קצת את ראניה, מלכת ירדן.

היא הייתה ביישנית וצנועה, מעולם לא התבלטה. היה משהו בתכונות שלה שעורר הערצה, בניגוד למלכת הכיתה, שהתפארה בכסף הרב של הוריה, בבגדיה החדשים, בהיותה הראשונה שרכשו עבורה גוזייה.



האישה שאני מספרת עליה העדיפה לבלות את ההפסקה בשזירת כתרי פרחים בחצר בית הספר, או בסידור אלבום המדבקות שלה. היא הייתה כובשת ומושכת, אבל ילדים, כמו ילדים, ברובם מביטים רק על הצעצוע שעושה הכי הרבה רעש. 

***

היא בת 26, ויש ילד בבטנה. לפני שנה פגשתי אותה לקפה בפתח תקווה. היא אינה יוצאת מעיר מגוריה, לתל אביב נסעה פעמים ספורות, רק לצורכי עבודה. היא אמרה לי אז שאין לה מחשבות על חתונה אי פעם. כששאלתי אותה למה היא אומרת את זה, היא מנתה לי את הגברים שיצאה איתם. 

אחד אהב אותה בכל לבו. כשעשתה שירות לאומי - עקב חרדה מהצבא, מאוהלים, משינה מחוץ לבית - הוא היה מפתיע אותה במשרד שבו שירתה עם סנדוויצ'ים, פרחים ודיסקים שאהבה. 

הוא גם היה הראשון שידע אותה, וגם אז, בבית הוריו, לאור נרות ופינק פלויד ברקע, כי לחו"ל לא הסכימה לטוס איתו, פחדה להיות רחוקה מהוריה. כשביקש ממנה לצאת לבלות איתו, להכיר את חבריו, לפקוד כמה ברים ומסיבות, היא סירבה, העדיפה את הבית. פיתתה אותו בתבשילים ובעוגות. 

אבל כמו כמעט כל גבר בגיל 20 ומשהו, הוא מאס בה במהירות ושם קץ לקשר בן החודשים הספורים. היא התאבלה. לא אכלה, לא ישנה. שמעה כל שיר עצב בפלייליסט. אבל לא לאורך זמן.

היא סיפרה לי שמיד אחריו הגיע בחור אחר. שלא כמו הקודם, הוא היה חטוב, גבוה, טוב מראה ומצחיק. זה היה כבר אחרי שסיימה את השירות הלאומי והיא עבדה בחנות הנעליים מול ביתה. הוא הגיע לרכוש לאמו מתנה ולא הסיר עיניו ממנה. 

הם החלו לצאת. הוא, שיפוצניק, אהב אותה הרבה יותר משאהבה אותו. כשנזכרה בו, צחקקה בביישנות. כששאלתי לפשר הצחוק, לקחה לגימה מהקפה והשיבה: "הוא היה סקס מעולה". הוא זה שגילה לה את הנשיות, שגרם לה לנסות קצת אלכוהול. הם אפילו בילו יומיים באוהל על חוף הים של אילת. הקשר הסתיים כשהרים עליה יד. סטירה משום שלבשה חולצה חשופה מדי. 

היא בת 26, וכשנפגשנו בבית הקפה ההוא, לפני שנה, האישה היפה מולי לא הפסיקה לבכות. דמיינה את עצמה בגיל הזה תחת חופה, עם משכנתה ובעל שמטייל איתה בקניון. "מה הלחץ", התעניינתי. "גם אני בגילך, תחגגי קצת, תיהני מהחיים". 

אבל היא לא ידעה איך. שעה הסבירה לי למה היא מתביישת ללכת לים, למרות גופה המצודד. עד כמה היא מפחדת לצאת מבית הוריה. איך תעמוד מול גזירות כלכליות. היא סיפרה על התקפי חרדה בכל פעם שמבקשים ממנה להגדיל ראש בעבודה, על חוסר בחיי חברה, על חברותיה שעזבו אותה כשגילו את העולם שבחוץ: לימודים, קריירה, לילות לבנים בתל אביב. 

היא בת 26, ומחר תעמוד תחת החופה בגן אירועים ליד גדרה. לפני כשנה, כשביקשנו את החשבון, היא סיפרה לי על מי שלימים יהיה בעלה. הוא היה שכן שלה שנים ארוכות. בחור פוחז שמחזיק בדעה פרימיטיבית שלפיה הגבר הוא החזק, והאישה, היא, נדרשת לסור למרותו. הוא יוצא, מבלה, היא מחכה בבית. הוא פולט גיהוק, היא מפנה במהירות את הצלחת לכיור. הוא מעלה תמונות לרשתות החברתיות, היא יכולה להתחבר אליהן רק דרך הפרופיל השלו. "הוא מאוד רוצה אותי, מרסל", היא אמרה לי אז. "תתרחקי ממנו כמו מאש", הזהרתי אותה. "את צודקת", היא חייכה את חיוכה המושלם, ולפני שנכנסנו למונית הוסיפה "אף על פי שיש בו משהו".

היא בת 26 ומחר תפזז בפעם הראשונה בחייה על רחבת ריקודים. לא תהיה זו רחבת מועדון, עם אורות נוצצים ואנשים יפים, אלא רחבת אולם חתונות שבו מנה עולה כמו קניות לשבת של משפחה ממוצעת. הוא בוודאי יפרוש על ראשה את ההינומה, יביט בעיניה ולא ילחש לה משפט משיר השירים, או אפילו איזה "אני אוהב אותך". אפשר להניח שיחייך אליה, ייקח את ידה והם יצעדו אל החופה. 

***

מחר היא תהיה יפה כל כך ומאושרת עוד יותר. אהיה שם יחד עם בן זוגי, אשמח בשבילה וארים את שולי שמלתה בזמן הריקודים. אתרגש כאילו שכחתי מה אמרה לי כמה ימים קודם לכן בשיחת טלפון: "מרסל, אני חושבת שיש לו מישהי. ראיתי הודעות בסלולרי". 

אנשק את לחיה כאילו לא בכתה לי: "זה תמיד יהיה ככה, הוא כזה". אזרוק עליה קונפטי כאילו לא ביקשה שאגיע אליה בשלוש לפנות הבוקר, אחבק אותה ואשכנע שזה לא תמיד יהיה ככה, שהוא ישתנה, שאלו פיסות רווקות אחרונות שהוא מנצל. ונתחבק שוב, אני והיא, כאילו היא באמת סלחה לי כשסירבתי לשקר ונזפתי בה שהוא לא ישתנה. היא לא סלחה לגמרי, ראיתי זאת, אבל גם אני הייתי צריכה לגלות יותר רגישות. הרי היא נושאת את ילדו ברחמה ולחץ החתונה והבגידות גם כך יושב עליה.

היא בת 26, בגילי, ושנינו אוחזות בבן זוג. ואני לא הבנתי, ולעולם לא אבין כנראה, מה הדחף לעמוד תחת החופה, לשמוע אם אני מותרת לו, אם אהבתנו כשרה. ולמה ביום שמחתי אני צריכה לזכור את חורבן ירושלים, כשיש אלף דברים אחרים שאותם ראוי יותר לזכור, למשל הבנים שנפלו למען ירושלים. האם כתב הנייר, הכתובה, מאשר שהגבר הנרגש שעומד לידי קנה אותי הרגע?

היא בת 26, עדיין עם החרדות מהילדות, רוצה בית עם ילדים קטנים וריחות תבשילים ושקט גדול. במקום ליפול לידיים מנחות ומכילות, היא תפגוש מחר את הפחדים שלה, את האין ברירה. אבל גם כשיכבו האורות באולם, ויכבו האורות בחדר השינה שלה, אני משוכנעת שאת אור היציאה תמצא ביום מן הימים. אולי דווקא אותו תאהב יותר מכל ותלך אחריו, אולי השנים שיבואו יבגרו אותה, ילמדו אותה לבעוט לחיים בפנים. 

מחר, בנוסף לצ'ק, אצרף למעטפה תמונה שלי ושלה. ילדות קטנות ודחויות בבית הספר, עומדות במגרש משחקים ומשחקות קלאס. מאחורי התמונה אגלה לה שתמיד קפצה רחוק יותר. ושלא תשכח את זה, היא יכולה לקפוץ רחוק.