היעדרותם של השרים מהלוויות חיילי צה”ל שנרצחו בפיגוע הטרור בתחילת השבוע עוררה סערה ציבורית חוצת מפלגות, אך אין היא אלא המשכיות לתהליך עמוק המלווה את החברה הישראלית וקשור באובדן הממלכתיות שלה. אחד האתוסים המרכזיים שעיצבו את החברה הישראלית קשור בהאדרת לוחמים, ובהמשך לכך, בפולחן לאומי של חללי המלחמות. מקום המדינה, החיילים הנופלים עוצבו כסמלים של גבורת האומה ועוצמתה. שירו של אלתרמן “מגש הכסף”, המתאר את חייהם של החיילים הצעירים כמחיר קשה אך הכרחי שיש לשלם עבור המדינה, הפך חלק אינטגרלי מטקסי יום הזיכרון בכל הארץ. לאורך שנים רבות הגעתם של שרים ללוויות חיילים הייתה דבר שבשגרה ובוודאי לא הצריכה נוהל מיוחד.

החל משנות השבעים עברה החברה הישראלית תהליכים של שינוי מהותי מואץ. מחברה סולידרית ומגויסת היא הפכה בהדרגה לחברה צרכנית ואינדיווידואלית. ממדינת רווחה למדינה מפריטה. השינויים הללו התחוללו לא רק במישור הכלכלי אלא נתנו אותותיהם, בין השאר, גם במחלוקות ערכיות וביחס אמביוולנטי כלפי מלחמות והצדקת מחירן. החיילים, אף הם, הפכו בהדרגה מ”מגני האומה” ל”ילדים של כולנו”. כך כונו גלעד שליט ולהבדיל, כך כונה גם אלאור אזריה. השינוי הזה אינו רק סמנטי. הוא מעיד על שינוי תפיסתי שחל בקרב הציבור וההנהגה הפוליטית, ולפיו צרכיו של החייל (הילד) אמורים לקבל קדימות על פני צרכיו של הצבא, גם אלו הערכיים. הצבא נדרש להגן על החייל ולא להפך.



מתן חירות לפרט לעיצוב חייו בדרכו הייחודית כמו גם פיתוח של חוש ביקורת אזרחית הנם מרכיבים הכרחיים בכל משטר דמוקרטי. נאמר אף יותר, חברה דמוקרטית טוב שתגלה קמצנות ביחס לחיי חייליה ותקדש את ערך החיים ולא את ערך המוות. אלא שבמקרה הישראלי, בצד ההיבטים החיוביים של מגמות האינדיווידואליזציה, נחצו בשנים האחרונות כמה קווים שהביאו לפרימתם של חוטים מרכזיים ברקמת האחווה והממלכתיות. בצד הפערים הכלכליים ההולכים וגדלים ומאיימים לקרוע את החברה, אין כמעט סמל ממלכתי שלא ספג פגיעה ישירה שערערה על סמכותו. שופטי בית המשפט העליון, כמו גם הרמטכ”ל ונשיא המדינה, שבעבר נהנו מאמון ציבורי רחב, הפכו מוקד לביקורת של פוליטיקאים. ביקורת שהתרגמה במהירות ברשתות החברתיות וברחוב לקריאות קשות נגד בעלי סמכות אלו. צריך להיות עיוור כדי לא להבחין בקו הישיר המחבר בין אי־הגעתם של שרים ללוויות לבין האופן שבו הם אינם נרתעים מלפגוע בסמלי ממלכתיות. במילים אחרות, השרים, אולי אף באופן בלתי מודע, הפנימו בעצמם ובאופן רחב את ההשלכות של מעשיהם. אי אפשר להיות עממיקו ולשחק אותה סולידרי ובאותו זמן לבעוט בכל מוסד שמציין את אחדות העם.

בישראל 2017 רוב מוחלט של נושאים שעולים לסדר היום הציבורי עובר ספינים פוליטיים. נושא השכול על רקע ביטחוני הוא אולי הנושא היחידי שהחברה הישראלית מצליחה לראותו בבהירות. הוא גם בין הנושאים הבודדים שהחברה הישראלית מגלה בו עדיין סולידריות ודורשת הפגנה של אחווה.

יש לקוות שהתנהגותם המבישה של השרים בעניין זה תפקח את עיני הציבור להבחין בסכנות הנשקפות לחברה הישראלית מאובדן הסולידריות גם בתחומים אחרים.