אחרי פרסום הטור ההוא מלפני שלושה שבועות, שעד לרגע זה איני יודע אם היה נבון להציגו בפומבי, הוצפתי בשלל הצעות שונות ומשונות. חלקן אופרטיביות ומסקרנות ואחרות רוויות שנאה ועלבונות. בין הפונים היו ארגונים, קבוצות ויחידים שביקשו להיפגש. לדבר. להסביר. למה כדאי לתמוך ב-X ולא ב-Y, איך נראה מקרוב ה"שחרור", ה"כיבוש", ההתנחלויות והיישובים הערביים (כל אחד נושא את הסמנטיקה שלו). והיה גם פסיכיאטר שהציע טיפול חינם, כי לטענתו התחלקתי על השכל ואני זקוק לתרופות באופן מיידי. ייתכן.

אחרי סינון ראשוני החלטתי להיענות ללא מעט מההודעות. לא לפסיכיאטר. אחרי שהפלקתי לעצמי פעמיים והרגעתי את תחושת החשיבות העצמית שהמוח הזרים לאגו, שהנה הפכתי למיני עמוס עוז שכולם רוצים לשכנעו בצדקתם, החלטתי לנצל את ההזדמנות להעמיק את הידע.

השבוע הגעתי לסיור בשומרון. איני יחיד סגולה. מדובר ברוטינה קבועה שמוצעת לעיתונאים, אורחים מחו"ל, פוליטיקאים וכיוצא באלה (כדאי לדעת שיש גם פעילויות דומות של מועצות מקומיות, משרדים ממשלתיים ורשויות מכל הסוגים. אין כאן עניין ייחודי).





למרבה הצער, כשקמתי בבוקר המיועד הבחנתי שגשום בחוץ. התקשרתי לממונה על הסיורים בשומרון, שזה שם מפוצץ מאוד לאדון חביב עם אוטו, לא מהחדישים, שקורע את כבישי האזור במהירות שאפילו טיל מונחה לייזר של מוחמד דף לא יתפוס, והצעתי לדחות. הדבר האחרון שהתחשק לי זה להיתקע בכפר עוין כשהג'ק היחיד באזור מונח במוסך צעירי החמאס. הבקשה נענתה בסירוב מוחלט. "זה שבר ענן", קבע חד־משמעית. כשהבנתי שאם לא אגיע אהפוך לשנוא נפשם של מתנחלי ישראל, ההתלבטות תמה. ארץ התנ"ך, הנני כאן.

הסיבוב החל במשרדי הוועד בברקן. בחדר ישיבות צנוע הוצגו בפני הסברים היסטוריים ועדכניים על המתרחש בשומרון: היישובים, הריבוי הטבעי, המדינה וכמובן הערבים. אלו, אגב, לא תוארו כאויב מרושע אלא כסוג של פרטנר שצריך לדאוג שירווח לו כלכלית. בכלל, במהלך כל היום כמעט לא נשמעו השמצות בעניין האוכלוסייה הפלסטינית. בסיומה של הקרנת המצגת וכמה עוגיות ריבה קשות צעדנו לתחנה השנייה: מפעל סמוך שבעליו ישראלי ועובדים בו זה לצד זה יהודים ופלסטינים. בעל הבית התגאה בפני על הדו־קיום והמוצרים שהונפקו. על חלק ממשטחי העבודה היו מונחים סכינים, פטישים ושאר כלים בסגנון. משראו את מבטי החושש והעווית שפשתה בפני הרגיעוני. “אנחנו צועדים יחד שנים. לא היה מעולם אירוע".



ממשיכים לכיוון יקבי טורא. האוטו של המארח דוהר לעבר היעד. זו לא הייתה המהירות, אלא הניווט בין שבילים רעועים ומשאיות כבדות שהורידו לי את הלב לתחתונים. בלבי התפללתי לתקרית ביטחונית קלה. לפי חישוב מהיר שערכתי, הסיכוי להינצל ממנה גדול עשרות מונים מהאפשרות שאשרוד את הנהיגה. מפאת הכבוד שרחשתי למארחי הבלגתי על לחיצות הדוושה וסיבובי ההגה בסגנון טקסס, ורק מדי פעם באופן בלתי נשלט בקעו מפי קולות "שמע ישראל". הנהג כנראה לא הבין את הרמז. נדמה לי שתפס את התגובה כחלק אינטגרלי מההתקרבות שהצהרתי עליה לימין.

הגענו. קיבלה את פנינו ורד בן סעדון, אישה כבת 40, נאה ואסרטיבית, שהציגה בפנינו סיפור חיים שומט לסתות. היא נולדה בהולנד לאב יהודי ולאם נוצרייה, הגיעה לארץ, התגיירה, התחתנה ובצעד נועז הקימה עם בעלה יקב. אחרי מאבקים רשמו הצלחות מקומיות ובינלאומיות. החרם הכלכלי, כך התרשמתי, מעיק עליהם. לא קל לייצא לאירופה. לעומת זאת יש מדינות שבהן שמחים לרכוש את הסחורה שלה ושמים קצוץ על ענייני ה-BDS. להפתעתי סיפרה על ישראלים שנוקטים עמדה נגד העסק שלה ומקשים לא פחות מפעילי החרם הזרים.

המשכנו. הנוף מהמם. היישובים מועטים. הספר עצום וירוק. עוברים באריאל, מדלגים בין כפר ערבי ליישוב יהודי. נכנסים לחווארה. המארח לוחץ על כפתור ונשמע צליל נקישה מדלתות הרכב. הסביר שאנחנו עוברים במקום מעט עוין. שלוש הערות: ראשית, למה לעבור שם? שנית, האם הוא נעל כדי שליסטים לא יוכלו להיכנס, או פתח כדי שנוכל לברוח במקרה שהחבר'ה יחליטו שהגיע הזמן ללינץ' השנתי? שלישית, אמא'לה. סרקתי את גופו. חיפשתי אקדח. לא מצאתי. בחישוב קר הבנתי שאחוזי ההישרדות שלי צנחו דרמטית. למרות זאת, כשחלפנו על פני חנות ירקות כמעט שהתפתיתי לסמן שיעצור. המחירים נמוכים עשרות מונים מאלה שהירקן ליד הבית גובה. החיסכון הצפוי מרכישת בננות כבר מצדיק את סיכון החיים.



צלחנו את המשוכה בשלום. הכפר מאחורינו. אחרי ביקור בחווה של אברי רן, האב הרוחני של נוער הגבעות, חזרנו לברקן, ל"קפה אמה" המצוין, נוף ישיר לתל אביב. אחרי שיחה עם יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, איש חד ונעים, התבקשתי לספר לנייד של מערך הדוברות על החוויה. אני תמיד אוהב לפרגן. בסרטון בר מצווה ובברכות לחתונה. גם הפעם. מקווה שלא הפרזתי. שלא אקרא לבית הדין בהאג.

לקראת סיום השארתי תשלום לכיסוי העלויות. מקווה שלא אהיה נתון לחרם של ה־BDS בעקבות התמיכה הכלכלית הזו. הגיע הזמן לחזור למרכז. נפרדתי מכולם ושבתי לרכבי. המארח ביקש שאבוא בקרוב שוב כי לא הספקנו הכל. בכיף. היה מעניין. לצד זאת התפללתי שעד הפעם הבאה הוא יעבור קורס מהיר בנהיגה מונעת אחרת ייתכן שהלב שלי יידום בשומרון.