"שמתם לב שאנשים הפסיקו לחייך בארץ הזאת?", שאל הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ז"ל כשהשיק את קמפיין הבחירות שלו ב־1999. הוא היה אחד האנשים הנבונים והמוכשרים ביותר שהכרתי בציבוריות הישראלית, והספיקו לו שנתיים בפוליטיקה כדי להבין שחיוכים לא ייצאו משם. נזכרתי השבוע באמירה שלו, כי נדמה שיותר ויותר קשה למצוא כאן סיבות לחייך.

המשאית שדהרה אל תוך קבוצת הצוערים בארמון הנציב הזכירה לנו שגם בעולם ה"פייק ניוז" וה"פוסט־אמת" יש חדשות אמיתיות, קשות וכואבות. ברגע אחד חרב עולמן של ארבע משפחות, וחיים צעירים ומבטיחים כל כך נגדעו. אבל אפילו האירוע הנורא הזה לא הצליח לעצור את הגל העכור של השנאה שמציף אותנו ושההנהגה שלנו, למעט שר הביטחון, לא רק שאינה מנסה לרסן אותו - היא מתאמצת לרכוב עליו.

ליפקין־שחק היה בטח מתהפך בקברו לו ידע שבישראל של 2017 מרגישים לוחמי סיירת מטכ"ל ושייטת 13 צורך לפרסם מכתבי תמיכה במפקדם, הרמטכ"ל; ששופטים צבאיים נדרשים להסתובב עם אבטחה צמודה ושכשאלוף פיקוד הדרום מצהיר בפשטות את העובדה שאלאור אזריה הורשע בפשע - זו נתפסת כאמירה אמיצה.



עד אחרון ימיו היה ליפקין־שחק משענת יציבה לרמטכ"לים שבאו אחריו, שכל חד וישר שבכירי המערכת הביטחונית נהגו להיוועץ בו ויצאו תמיד עם עצה טובה. אני מניח שגם איזנקוט התגעגע אליו השבוע. לא ברור לי מי האחיתופל שיעץ לרמטכ"ל לשלוח את מח"ט כפיר לשיחת שידול אצל משפחת אזריה. ליפקין־שחק, קרוב לוודאי, היה ממליץ לאיזנקוט להרחיק ממנו כמה שיותר את היועץ הזה (שבניגוד לאחיתופל המקורי, עצתו לא התבררה לבסוף כטובה).
ארבעה ימים לפני הפיגוע בארמון הנציב הופעתי מול צוערי קורס הקצינים שנפגעו, יחד עם כמה לוחמים ומפקדים מהאמיצים והנועזים שהיו לנו. כל אחד מהם סיפר על הרגעים שבהם מצא את עצמו לבד, מוביל אנשים אל תוך הסכנה, בידיעה שחייהם וחייו תלויים בהחלטות שיקבל. הם ניסו להסביר לצוערים איך מקבלים את הביטחון העצמי לפעול ברגעים האלה, בידיעה שעשרות או מאות זוגות עיניים מביטות בך מאחור, אבל גם בהבנה שמעליך יש מנהיגות שסומכת עליך ותגבה כל החלטה שתקבל.

כל הרמטכ"לים, ראשי השב"כ והמוסד האחרונים התקשו לראות מנהיגות כזאת בתוך ענן הסיגרים וניחוחות השמפניה הוורודה. הבעיה היא לא האלכוהול והטבק - צ'רצ'יל ניצח במלחמת העולם כשהסיגר לא מש מפיו וכוס הוויסקי לידו. אבל פה מסתיים הדמיון בינו לבין נתניהו. ספק אם צ'רצ'יל היה מתקשר מדי חודש למיליארדר התורן כדי להודיע ש"נגמר הקוואנטרו".

רק מהמעט שפורסם, ואיש לא ניסה להכחיש, עולים חשדות כבדים. מילא שאספקת הסיגרים החודשית של ראש הממשלה יכלה לפרנס שתי משפחות בישראל, בעצם הקבלה מדי חודש של מתנה בשווי 20 אלף שקל יש משום הכנסה שחייבת בדיווח ובמס. דין אחד לבר רפאלי ולבנימין נתניהו: מתנות שאדם מקבל על בסיס קבוע בשל מעמדו או תפקידו - הן הכנסה שחייבת במס. וזה עוד בלי להזכיר את שאר הפרשות.

אבל זה עידן הפוסט־אמת, ובו אין לדעת אם משרתיו של ראש הממשלה בפרקליטות ובמשטרה יעזו לאכוף עליו את הדין, כפי שהם נוהגים בכל אזרח מהשורה. צריך רק לשנן שוב ושוב לציבור ש"אין כלום" ולהמשיך להסית אותנו איש כנגד רעהו.

פרדוקס הקדמה

גם דונלד טראמפ הכריז "פייק ניוז!" על רשימת השמועות שאסף נגדו המודיעין הבריטי, שהכי פחות מטרידה מהן היא חיבתו לזונות שיעשו למולו מעשים פרברטיים.

עד עכשיו לא ברור כמה אמת יש בתיק שנאסף נגד טראמפ על קשריו עם הרוסים. כמו נתניהו, גם הוא עסוק עכשיו בבקרת הנזקים שגרמו לו הפרסומים האחרונים. אם אכן עוללו לו הרוסים את מה שמתואר, הרי שהפרסום ישחרר אותו מהמחויבות אליהם, אולי אפילו ידרבן אותו להוכיח שהוא לא מתכופף בפניהם. אבל שבועיים לפני שעדכנו אותו ראשי קהיליית המודיעין האמריקאי על השמועות שמסתובבות עליו, הוא קיבל לידיו דוח שצריך לא פחות להטריד אותו, ובו התחזית העולמית ל־20 השנים הבאות.

מדי ארבע שנים מוציאים מיטב האנליסטים של המודיעין האמריקאי דוח המנתח את המגמות העולמיות ואיתו תחזית ל־20 שנה. בדוחות הקודמים שלהם הם פגעו לא רע, ולכן כדאי לקרוא את הדוח החדש והקודר מאוד ל־2035, שפורסם תחת הכותרת: "פרדוקס הקדמה".

עסוק בבקרת נזקים. דונלד טראמפ, צילום: רויטרס

בתמצית הוא צופה היחלשות של הדמוקרטיות והממשלות, האטה בצמיחה של המדינות המפותחות, אי־סדר פנימי בתוך המדינות וסיכוי גבוה יותר לעימות בין מדינות. לפי מחברי הדוח, בעשורים הקרובים יגבר הטרור בעולם, בעיקר טרור הסייבר, הממשלים יאבדו לגיטימציה, לאומנות ופופוליזם יפרחו, וגובר הסיכוי שמדינה תעשה שימוש בנשק גרעיני "מתוך זעם", כדבריהם.

הדוח הזה מנסח את מה שאנחנו מרגישים: שהסדר העולמי ששרר מאז מלחמת העולם השנייה, עם דמוקרטיה ושגשוג בעולם המערבי - הגיע אל קצו. רוסיה וסין יתחזקו, הדומיננטיות של המעצמה האמריקאית תדעך, והמדינות שישרדו בסדר החדש הן אלה שידעו להשקיע בתשתיות, בקשרים עם מדינות אחרות וידעו לנסח חוזה חדש שיתאם את הציפיות בין הציבור לממשלה.

אף אחד משלושת התרחישים ששרטטו לא מבטיח טובות: תרחיש ה"לוויינים", שבו מדינות כמו רוסיה, סין ואיראן מייצרות לעצמן אזורי השפעה ומתעמתות עם מעצמות אזוריות אחרות; תרחיש ה"איים", שבו כל מדינה מתכנסת ומנסה לשרוד בעצמה בתנאים של אי־יציבות פוליטית; ותרחיש ה"קהילות", שבו ממשלות רבות מאבדות לגיטימציה והכוח עובר לגורמים מקומיים. כל התרחישים מצביעים על סיכוי נמוך לשיתוף פעולה בינלאומי.

נראה שזכינו, אנו בני דור ה־X, לחיות ב־70 השנים הטובות שלאחר מלחמת העולם השנייה, שנים של שגשוג ודמוקרטיה בעולם המערבי. לא בטוח שילדינו יזכו לעולם טוב שכזה. ועדיין, לישראל, שלמדה מאז היווסדה להתקיים כאי בתוך ים עוין, יש סיכוי טוב יותר לשרוד את המשבר העולמי הזה. זה ידרוש מאיתנו למצוא מנהיגות שתדע להוביל אותנו במים הסוערים, כזאת שתדע לאתר ולנצל הזדמנויות ולא רק לעשות לנו נעים בתיאורים על כמה העולם עוין וכמה שאנחנו צודקים.

לא ברור כמה זמן עוד נוכל לסמוך על השותפה האסטרטגית שלנו. גם היא עומדת לשקוע ולהתכנס בעצמה. אם לא ייחשפו מבוכות חדשות לטראמפ, הרי שלפנינו הזדמנות של שנתיים שבהן יהיו לא רק נשיא וממשל אוהד, אלא גם קונגרס שיתמוך בנו. אבל כבר היום כדאי להתחיל להכיר את דמותו של מייק פנס, סגן הנשיא המיועד. ימיו כסגן נשיא עשויים להיות קצרים.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10