אחרי שעמדתי בהרצאה מול כיתה של 20 ילדים מחוננים אך פעלתנים וניסיתי להשליט סדר ובעיקר שקט, הבנתי שלא יעזור שום דבר. נרצה או לא, אנחנו בסופו של דבר הופכים להיות המבוגרים שהבטחנו לעצמנו לא להיות אף פעם. המבוגרים הנרגנים והממורמרים הללו, שרק מבקשים להירגע ואז להיות בשקט. אלה שבקריקטורות מצוירים עם קמטים בין העיניים, מבט מרושע, לעתים אף ארוך ואצבע מורה זקורה באוויר.



בשבוע שעבר, בשעה חמש וחצי בדיוק, קרה משהו שהוא מבחינתי אסון מוחלט שאין ממנו דרך חזרה. קיבלתי קול המכונה "קול של מורה". עם המורות הסליחה.



הסופרן הלירי שלי, שעליו עמלתי במשך כל שנות נעורי בשיעורי פיתוח קול אצל המורה ברייני פירסטנברג המדהימה במטרה להיות זמרת קלאסית, הפך לפתע לצליל מתכתי חד ומנוכר. צלילי מתכת שנשמעו כמו שרשרת של אופניים שעמדה יותר מדי זמן בגשם והעלתה חלודה. לו הייתי צריכה לחבר צליל למילה, חריקת הקול הזו הייתה מתאימה בהחלט למשפט: "שבו בשקט, בבקשה!".



בחיים לא הייתי עוברת אודישן.



העילה לברדק הקטן שנוצר בכיתה הייתה פוש שקיבלה אחת התלמידות בעניין השביתה במערכת החינוך. זה החל בלחשושי "יש שביתה" והסתיים בקפיצות ובצרחות של אסירים שעדכנו אותם שמנכים להם שליש. והם בסך הכל בני 11. מה כבר עושים להם בבית הספר, לעזאזל?



אני לא יכולה לומר שלא הבנתי אותם. כשאני הייתי בכיתה י' ידעה מערכת החינוך את אחת השביתות הגדולות מימיה. משהו בין ארגון המורים וההסתדרות. מניחה שגם אז זה נסוב סביב כסף, משכורות שלא שולמו בזמן ותנאים ירודים. המורים שבהסתדרות לא שבתו, המורים שבארגון כן. ואנחנו עברנו בין מורה למורה כדי לבדוק היכן הוא מאוגד. כמובן שלא היססנו לקפוץ משמחה מול פרצופו של מורה שגילינו שהוא שובת. כמעט שלושה שבועות נשארנו בבית, שלושה שבועות שהיו עבורי תמצית האושר. בכל בוקר הייתי לוקחת אוטובוס לספריית "בית אריאלה" בתל אביב ויושבת שם שעות. בשלושה שבועות למדתי הרבה יותר מכל מה שהייתי אמורה ללמוד במשך 12 שנה.



אבל הייתי בת 16, החיים היו כבר אז קשים מדי. והנה, קבוצה של 20 ילדים בני 11 קופצת משמחה כאילו הכריזו על עונה בלתי נגמרת של "גאליס", רק כי יש שביתה של שלוש שעות. אחת מהן מסבירה לי באופן מנומק ומשכנע להפליא שיש לה שבוע יותר מדי עמוס ולכן זה בא לה ממש בטוב. אני מסכימה איתה ומהרהרת למה צריך להעמיס על ילדה בת 11 לו"ז כלשהו.



ובכל זאת, במקום לתת דרור למחשבה החופשית ולפרץ הרגשות הספונטני של החמודים האלה, התעקשתי לנסות לשים הכל בצד ואף לומר את משפט המחץ הבא: "בואו נירגע. בשביל השתוללויות יש הפסקה". אלוהים, בא לי למות.



הילדה הקטנה שבתוכי, זו שלמדה בכיתה ה' בבית ספר "רביבים" ושנאה כל דקה על פני האדמה בין 8:00 ל־ 13:00, הביטה עלי מאוכזבת עד עמקי נשמתה. "מה נסגר איתך?", אמרה, ואני ניסיתי להסביר לה בלב שהיא חייבת להבין, שהרסו אותי, הנדסו אותי וגם אם אעשה ריסטרט למחשב הפנימי בראש 20 פעם, אני עדיין אתקל בפינות מרובעות ששויפו היטב בנפש, במערכת החינוך שרמסה לי את היצירתיות, שפיתחה בי יצר תחרותי שלעולם לא אוכל לעמוד בו ושגרמה לי להפסיק להאמין בעצמי רק כי הייתי ילדה שהיו לה קצת קשיים.



אלא שהטרגדיה האמיתית מבחינתי בכל הסיפור הזה היא לא טראומת הילדות, אלא העובדה שעד אותו אחר הצהריים ארור בשעה חמש וחצי, הם עוד ראו בי אחת משלהם. ילדה בת 11, קצת יותר גבוהה ומפותחת, אבל ללא ספק אחת מהחבר'ה. כזו שמבינה באפליקציות עם שמות לועזיים ולומדת מהר לשנן ש"סנאפצ'אט אאוט ומיוזיקלי אין". ייתכן מאוד שזו הייתה הסיבה לכך שהם לא ספרו אותי ממש באותו הרגע. החגיגה נגמרה כשמישהו במקרה עשה עלי גוגל וגילה לתדהמתו שאני יותר מבוגרת מאמא שלו בשנתיים. את גלגול העיניים המופתע של השורה הראשונה בכיתה לא אשכח כל עוד אני חיה על כדור הארץ. חצי נחמה, כולם השתתקו ולא הייתי צריכה להשמיע שוב את קול חריקת הבלמים הבית ספרי.



בשבוע שעבר בשעה חמש וחצי בדיוק, הבנתי משהו נוסף על האבולוציה האנושית ועל כך שיש דברים מעגליים בחיינו שמהם לא נוכל לעולם לברוח. הבנתי שכנראה בבגרותנו אנחנו הופכים להיות לא רק כמו ההורים שלנו, אלא גם כמו המורים שלנו ואפילו לפעמים כמו השכנים שהיו לנו כשהיינו ילדים. אחר כך חשבתי שזה קצת מצחיק ואולי מאוד עצוב לגלות, שמה שכולם מבקשים בסופו של דבר בחיים האלה מסתכם ברק קצת שקט.