על פניו הסיפור נראה די פשוט. במשך שנים מתנהל מתחת לאפנו מאבק איתנים על השליטה בתקשורת הישראלית. דעת הקהל היא האמצעי, המטרה היא להיות הכי חזק שאפשר. כל יכול. מין גיבור־על כזה. לשלוט בכל: בכסף, בעולם הפוליטי, במשק ובכל מה שזז. כל עוד מספר השחקנים שחילקו ביניהם את העוגה היה מצומצם, הכל היה בסדר. בעלי ההון התעשרו, בעלי העיתון שלטו, והפוליטיקאים נבחרו. בכל פעם ששחקנים נוספים ניסו לשנות את כללי המשחק או להצטרף למועדון, הם נדחו או חוסלו. איש מהם לא היה חזק מספיק כדי להתמודד עם חברי המועדון. עד שנבחר מנהיג שסירב להתכופף בפני השליטים, ואז נוצר בלגן והתעורר חשש שהסדר הישן והטוב עלול להתערער. חיש מיהרו חברי המועדון לחפש פתרונים. אתה תיתן, אני אקח, ההוא ילך, זה יבוא, נחליף, נערבב, נסדר והעיקר לא נפר את האיזון הקדוש שיצרנו. והציבור? הציבור מטומטם, כי הציבור משלם.
אבל החברים לא לקחו בחשבון את טבע האדם ואת העובדה שהאגו האנושי איננו יודע שובע. שלא כמו בעבר, עת הובילו את התקשורת תפיסות עולם נחרצות ואידיאולוגיות סוערות, בעידן הנוכחי עולם העיתונות איבד את היכולת לספק תמונה אובייקטיבית. מאחורי הקלעים מסתתרים כל כך הרבה אינטרסים מורכבים, אינטריגות ובריתות שונות, וכך הכל סחיר ומוצע למכירה למרבה במחיר.
דווקא המאמצים של קברניטי התקשורת שנתפסו בקלקלתם לטעון כי לא היו דברים מעולם הם פתטיים ולא משכנעים. כמו בפרשת אלאור אזריה, קו פרשת מים ביחסי צבא־מדינה־תקשורת, כך גם פרשת נתניהו־מוזס היא קו פרשת מים ביחסי פוליטיקה־תקשורת. בשני המקרים הציבור אינו קונה את הנרטיב שהתקשורת מנסה למכור.
אנחנו נמצאים בשעה מיוחדת, שבה צפות אל פני השטח החולשות האנושיות שלנו. אין טעם לנסות לטאטא אותן בחזרה אל מתחת לשטיח. מוטב שיצופו וייחשפו לאור השמש המרפא. אומנם בהתחלה זה יכאב, אבל אחרי כן נוכל להתנקות ולהמשיך למקום טוב יותר, כי עצם ההכרה שאנו "חולים" ושהיחסים בינינו מושתתים על יסודות מעוותים הוא תחילת הריפוי. באופן פרדוקסלי דווקא המקוננים על שעתה הקשה של החברה הישראלית הם אלה שמנסים לשמר בכוח את המצב החולני שהידרדרנו אליו. הכרת הרע היא דבר מבורך. בהמשך יהיה עלינו לגייס תעצומות נפש, לאחד כוחות ולצעוד יחד אל עתיד טוב יותר.
התרעות פיקוד העורף