שוב סרטון מביך של שרת התרבות והספורט מירי רגב. הפעם היא פוגשת את שחקן הכדורסל שון דאוסון, שחקן ישראלי שחום עור, המשחק במכבי ראשל"צ ובנבחרת ישראל. היא לוחצת את ידו כשפלאשים של מצלמות שוזפים אותם. שניהם מביטים קדימה, מחויכים, השרה חגיגית, רוצה להראות שהיא נהנית. תוך כדי חיוך רחב רגב מפרגנת לדאוסון, ואומרת לו: "עשיתם את זה, אה?". דאוסון עונה לה, "כן". רגב ממשיכה ללחוץ את ידו, עדיין מקפידה על החיוך ואומרת לו, בלי להפנות את המבט, כמנסה למלא את החלל במשהו, "אתה גם מדבר עברית, אז בכלל...". שון משתהה רגע, מבין שהיא חושבת שהוא אתיופי/אפרו־אמריקאי/סודני/ניגרי, מחזיר את מבטו אל רגב ועונה לה: "בטח שאני מדבר עברית, אני ישראלי, אמא שלי נולדה בארץ". רגב קופאת, לא מתיקה את פניה מהמצלמה, ותוך כדי לחיצת היד הבלתי נגמרת, אינה יודעת איפה לקבור את עצמה, ומסננת: "כן...", כשנראה שהיא חושבת בלב "תסתום את הפה שלך כבר, עשית לי את הפדיחה להיום".

הסרטון שודר אצל גיא פינס והפך להיות להיט ויראלי. מדובר בהמשך טבעי לקטע קודם, שבו כתבת של פינס שואלת את רגב בפסטיבל הסרטים בירושלים, אחרי שפגשה את טרנטינו, איזה סרט שלו היא הכי אוהבת. רגב מסתבכת אך מנסה לצאת מזה ואומרת "נו, אה...". העוזרת שלה מזכירה לה את "ספרות זולה", ורגב, ספק נזכרת, ספק ממציאה עלילה (כל עלילה), מספרת שמה שהכי הרשים אותה זה היחסים בין הדמויות.



לא קוריוז כמו אורן חזן



הסרטונים המשעשעים האלה מעוררים רצון לנתח את מהלכי המוח שלה, לקפוץ אל תוך תודעתה, ולבחון איך זה בדיוק עובד. רגב היא אחת משתי הדמויות הבולטות בפוליטיקה הישראלית, אך להבדיל מהקוריוז החמוד והמעט סליזי, אורן חזן, היא מסמלת תופעה כל ישראלית, ולכן היא כאן כדי להישאר ולהתקדם. קל לאהוב אותה כי היא אמיתית, קל לזלזל בה כי היא לא מחושבת, ובכל מקרה - מאתגר להבין אותה. כמו "כל" ישראלי, כשהיא נשאלת אם היא מכירה את טרנטינו, היא עונה ברור שכן. מכירים דוסטוייבסקי? בטח! מי לא מכיר אותו! אוהבים באך? נו באמת! אחלה מלחין. שמעתם ולווט אנדרגראונד? מי לא שמע אותם, להקה ליגה.

כשהשרה לוחצת את ידו של "שחקן כדורסל שחור" ואומרת לו "עשיתם את זה, הא?", היא שמחה בשבילו. אבל אז מתרחשת "תסמונת המחשבה האינטואיטיבית". ממעמקי התודעה מגיע פענוח בן רגע בלתי מושכל של הסיטואציה החדשה. מדובר במשפט שמגיח מאזור קליפת המוח (אני סתם ממציא, אבל זה נשמע הגיוני), מההקשרים הראשוניים שכל אדם עושה, כשהוא פוגש מישהו אחר. המחשבה מיתרגמת למשפט שמתקרב אל אזור הפה, אך אז, מרכז הבקרה של המוח אמור לבלום אותו, לגרום למשפט לעשות רוורס, המילים נבלעות בחזרה פנימה ולא ייפגשו באוויר העולם. האדם בעל המודעות החברתית מסנן את עצמו ולמעשה, מצנזר את מחשבותיו.

באופן פרדוקסלי, דווקא אצל רגב, שהייתה דוברת וצנזורית צבאית, המנגנון אינו פועל כשורה, אם בכלל. כשכל אחד מאיתנו רואה אדם מלא אוכל לאפה - הוא חושב לעצמו מחשבה - אך מיד מקפל אותה בחזרה. אם חזית בבן סורר שאינו מקשיב לאביו ועושה לו בושות בפומבי, אתה חושב משהו מתחום הפדגוגיה הלקויה והסמכות ההורית, אבל שוב, משאיר את ההגיג לעצמך. אתה מבין שהפענוח הראשוני של הסיטואציה אינו בהכרח נכון, או אינו צודק, או לא משתלם לך להגיד אותו. אותו הדין אם פגשת כלה ביום חתונתה כשעל מצחה חצ'קון מזעזע, בחור צעיר וגברי בעל קול גבוה ועדין, אישה שצועקת על בעלה לפני אנשים, גבר מבוגר שיושב בבר ומסתכל על בחורות צעירות, אישה שמגיעה לחדר כושר מאופרת ומטופחת - לכולנו יש מה להגיד, יש מחשבות, תהיות, הגיגים, אולם אנחנו בוחרים להשאיר אותם לעצמנו.

אלה שנותנים דרור בלתי נשלט למחשבותיהם (כמו קרמר המיתולוגי מ"סיינפלד"), הם בדרך כלל דמויות קומיות, ליהוק מצוין ל"אח הגדול", כאלה שהולכים עם ה"אמת שלהם", אנשים שכיף להיות בחברתם, כי הם בטוח יעשו בושות, יהיו איתם צחוקים, קטעים, ולכן מירי רגב היא דמות אהובה וכיפית, ודווקא בגלל זה ממש משונה שמכל התפקידים בעולם, היא שרת התרבות והספורט.