למשמע דברי ההתגוננות של עיתונאים בכירים, הטוענים שגם אם נתניהו ומוזס היו מגיעים להסכם, ממילא הוא היה בלתי ישים בגלל היושרה של מרבית העוסקים במלאכה, אין אלא להרים גבה, לכל הפחות. עיתונאים מכירים היטב את דרכי הפעולה של עורכים או עורכי משנה או מיני גורמים אחרים המעורבים בתוצר הסופי שאנו קוראים, שומעים או צופים. כל ההיתממות הזאת אינה במקומה. נתניהו ומוזס לא שוחחו או זממו דברים מופרכים. שניהם מכירים את התנהלות התקשורת בצורה מצוינת, ולכן הם הרשו לעצמם לנהל מגעים ביודעם שאפשר להטות את הכף לטובתם האישית ולכל אחד אינטרסים מובהקים. העובדה שיש עיתונאים שהופתעו לחלוטין מהפרשה מלמדת שמנגנוני הביקורת והבקרה שלהם עצמם לא פעלו כיאות. וישנו חטא קדמון להתרחשות הנוכחית.
רק לפני תקופה קצרה נתניהו ערך תדרוכים למערכות של כלי התקשורת בישראל. מעדויות של עיתונאים שהשתתפו בפגישות אלה אפשר ללמוד שנתניהו נקט אסטרטגיה פשוטה אך יעילה להפליא: הוא תקף את העיתונאים קשות ביודעו שגם אם הם יצאו מהפגישה ולא יהפכו לאוהדיו השרופים, בכל זאת אימת דבריו תלווה אותם. הייתה כאן כוונה ברורה לרכך את הביקורת, במקרה הטוב, או להפכה לתמיכה בנתניהו, במקרה הגרוע. לעניות דעתי, העיתונאים נפלו לתוך המלכודת של נתניהו בקלות בלתי נסבלת. גם במקרה זה הבלמים אבדו, הפיקוח התרופף. נתניהו רצה לקבע בתודעת העיתונאים שיש בעל בית, ואל להם לפגוע בו.
התרעות פיקוד העורף