"קשה לי להאמין כי מישהו עדיין מטיל ספק בכך שהפרקליטות מגישה לא אחת כתבי אישום לצורך השגת מטרות פוליטיות, תוך ניצול לרעה של כוחה", כתב יעקב נאמן בספרו האוטוביוגרפי "אל תירא עבדי יעקב", שהתפרסם ימים לאחר מותו. "כך עשו לרובי ריבלין, ומנעו ממנו להיות שר המשפטים; כך עשו לרפאל איתן, ומנעו את מינויו לשר לביטחון פנים. המואשמים משלמים את המחיר, גם אם זוכו, ומי שגרם לעוול לא בא על עונשו".

נגד נאמן - מי שכיהן כפרופ' למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, כשר המשפטים וכשר האוצר - הוגשה עתירה לבית המשפט העליון נגד מינויו לתפקיד שר המשפטים, בטענה כי ביצע עבירות פליליות לכאורה. בהמשך הוגש נגדו כתב אישום בעבירות של שבועת שקר, עדות שקר ושיבוש הליכי משפט. 
הוא זוכה מהאישומים שיוחסו לו, ובראיונות האשים את הפרקליטות בכך שכתב האישום גובש במטרה להדיחו. "תפרו לי תיק", אמר. "לא רצו שר משפטים שיעשה קצת שינויים. אל מול השתיקה שלי, בכל תקופת החקירה, הפרקליטות והמשטרה הדליפו לתקשורת את כל התיק. אני כבר לא מדבר על הדיווחים של התקשורת מהמשפט. הכל היה מגמתי ביותר, עד כדי כך שאנשים הופתעו מכך שיצאתי זכאי". 

עכשיו "הם" רוצים לנהל את החקירה, ואם אפשר לסגור אותה מהר, להגיש כתב אישום, ולהרשיע אותו, את הרודן השנוא. למה הוא מתמהמה, אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה? בשביל מה הוא מדקדק בנהלים ובפרטים? ממתי חשוב לפעול בדיוק על פי החוק? כי הרי "הם" כבר החליטו, ולכן לא מובן להם מדוע הוא איננו מבצע את מה שהם דורשים.
***
עוד לפי חשיפת פרשת "ידיעות אחרונות" הסברתי כיצד עובדת השיטה: בשלב הראשון מייצרים צבר של פרשות ומדווחים עליהן ללא הפסקה בכלי תקשורת שונים. ובהמשך מהדהדים זאת ברשתות החברתיות, ומנסים ליצור לחץ תקשורתי־ציבורי כדי לתת לנו תחושה ש"כולם חושבים כך". "הם" מנצלים בעורמה את העובדה שאיש איננו יכול להגיב: החוקרים אינם יכולים להתבטא וגם לא הנחקרים. ואם יתבטאו, ייחשדו בשיבוש הליכי חקירה. היחידים שיכולים להתבטא הם אלה ששולטים בתקשורת וגורמים אינטרסנטיים נוספים. 
השלב הבא הוא לסמן את המטרה. במקרה הזה סומן האיש ששיקול דעתו הוא שיכריע: היועץ המשפטי לממשלה. אדם ישר והגון, אשר להבדיל מ"הם" מתנהל ללא מורא וללא משוא פנים, על פי הנוהל והפרוטוקול המשפטי המקובל. זה חודשים מפעילים עליו לחץ בלתי סביר. תחילה לחצו שיפתח בבדיקה. משפתח בבדיקה, טענו שבדיקה היא דבר מיותר, ושיעבור כבר לחקירה פלילית. ולמה? כי כשמנדלבליט יפתח בחקירה, הם יוכלו לנסות להשתלט עליה ואולי גם לנהל אותה. מי צריך משטרה, פרקליטות, עורכי דין?! לנו יש כתבים מוכשרים לענייני פלילים, הם מבינים לא פחות מהחוקרים, ויש לנו פרשנים וכתבים לענייני משפט, והם מבינים לא פחות טוב מהשופטים. 

נוני מוזס, השבוע. השיטה הייתה מובנית עוד לפני הפרשה הנוכחית. צילום: קוקו
"הם" צריכים לנהל את החקירה. לשם מה אנחנו מבזבזים זמן על פרטים טכניים, כאשר ברורה התוצאה. ראש הממשלה צריך ליפול. מספיק, הגיע הזמן ללכת. ואם בדרך אנחנו חייבים לשכנע שהוא מושחת, נמצא את הדרך להדביק לו את הדברים. בהתחלה היו המתנות, אחר כך ההובלות ורהיטי הגן. ואז נולדה פרשת "ביביטורס", והטיית הפריימריז בליכוד, ומימון אסור בבחירות 2009. עם סגירתן נפתחה פרשת 1000, וכשהיה נדמה שאיננה מספקת את הסחורה, צצה פרשת 2000. ואם גם היא לא תניב את התוצאה הרצויה, בחדרי חדרים יש בוודאי מי שחושב כבר על פרשת 3000. כי המטרה היא שאם יוגש כתב אישום, תהיה להם הצדקה לדרוש מראש הממשלה להשעות את עצמו, או לפחות להכריז על נבצרות. 
ואז "הם" יפעילו את השלב הבא בתוכנית: הפעלת לחץ בלי פוסק על השותפים לקואליציה. ידרשו מהם לפרוש, להחליף אותו או לבחור מועמד אחר. כי הנרטיב שהם מכינים הוא: הימין הוא לא הבעיה, ראש הממשלה הוא הבעיה. זו התוכנית, ובינתיים היא מתנהלת בהצלחה לא מבוטלת, מלבד כמה עובדות קטנות: בישראל, כמדינת חוק, מי שמנהל חקירות הם רשויות האכיפה, המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי. כל עוד מתנהלת חקירה בחדרי החקירות ולא באולפני החדשות, ללא לחצים ובצורה עניינית, הנחקרים אינם רשאים להתבטא על מנת שלא יואשמו בשיבוש ראיות. 
עקרון שלטון החוק במשטר דמוקרטי פירושו שרשויות החוק וכלל האזרחים במדינה כפופים לחוק שהתקבל בדרך דמוקרטית על ידי הרשות המחוקקת, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. עיקרון זה מבטא את האמנה החברתית הקיימת בין כל האזרחים, בדבר 'הצורך בקיומה של מסגרת מדינית משותפת, המחייבת את הכל לפעול על פי הכללים. בחברה דמוקרטית החוק הוא מעל לכל, והוא חל על כלל האזרחים, ללא הבדלי מין, דת, מצב סוציאלי ומעמד. 
ישראל היא דמוקרטיה חזקה ויציבה, ועל מנת לשמור שתישאר כזו, בואו נניח למשטרה לחקור, לפרקליטים להגיש כתבי אישום, לשופטים לשפוט, לאנשי התקשורת לדווח ולפרשן, ולאזרחים לבחור בקלפי את השלטון. אחרת אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במקום מסוכן.
הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת