חבר שלי, דני, הוא האיש הכי שבור בארץ. בכל פעם שאני מביט בו, איני מבין מדוע. גבר חלומות של כל אישה, יפה תואר, ספורטאי עבר מוכר, מעולם לא עישן, לא שתה אלכוהול, לא נגע בסם או בכל חומר משפר הרגשה, אבל הוא שבור. אצלו זו לא רק תחושה, זה מצב צבירה.
הוא אב מדהים לארבעה ילדים משתי נשים. הבחירה שלו בבנות זוג מעולם לא הייתה משהו. הנשים שלו תמיד היו אימפריה בלוק ובאישיות, אבל הוא לא מתאים לסצינה, כי הוא שבור. יש לו הרבה הסמכות מקצועיות, אחרי שאת תקופת הכדורגל המקצועני סיים כנכה והוא עוד לא בן 40. הוא התפרנס יפה מכדורגל, אבל שנא את המשחק, שנא להתאמן, אהב רק להתחרות. מאז שפרש לא ראה משחק אחד. הדבר היחיד שהוא אוהב חוץ מילדיו זה את הים. הוא נולד ביץ' בוי, יש לו הסמכה למציל ים ובריכה, אבל הוא נולד 25 שנה מאוחר מדי. היום קשה להתפרנס מזה, גם כדור ב'.
"קוף, באמש'ך, אתה לא יכול לסדר לי לעבוד בים?", הוא אומר לי בבית קפה, כאשר הוא מנופף בידיו מול עשן הסיגריה שלי. "יא זבל של בנאדם. הבטחת לי שתפסיק לעשן, אתה מגעיל אותי, איכס. טוב, מה עם הים?".
אי אפשר, אח שלי, אתה לא חבר בארגון הפשע המתאים. אם היית חבר של החבר'ה האלו מאגם הדרעק, אולי הייתי מצליח לעזור לך, אבל אתה לא.
"מה ארגון פשע? אתה דפוק, באמא, זה מכל הזבל בעיתונים שאתה קורא. תראה כמה נייר יש לך על השולחן, יא מאוס. וואללה אתה הבנאדם היחיד בעולם שמשלמים לו בשביל שיקרא עיתון, ואתה אומר לי: אל תפריע לי, אני עסוק בעבודה".
שתוק, דביל, מזונות שילמת החודש? מה אני צריך לעשות כדי שתהיה בנאדם? אתה יותר חזק ממני, אבל אני אשבור לך כיסא על הראש ברגע שתסתובב. למה אתה לא מגיע עם גרושתך להסכם?
ואז הוא נותן לי את המבט הזה של השבור, והמכונס בתוך עצמו. משום שכולו טוב ונשמה, הוא חתם על הסכם מזונות שלא ניתן לעמוד בו. זה התחיל בעשירייה בחודש, ירד ל־6,000. וזה בסיכום של משמורת משותפת. האישה שאיתה הוליד שלושה ילדים, שהוא היה אהבת חייה, לא מתעצלת לפעול למעצרו בכל פעם שהוא מאחר בתשלום. ואני משתגע בכל פעם מחדש, כשהוא מספר לי שנהנה במעצר. "עזוב אותי, שם יש לי שקט, אני נח".
גרושתו ממשפחה עשירה מאוד. "אתה יודע שהיא טחונה בכסף, אבל היא כועסת עלי שהלכתי, אני מבין אותה".
דביל, אולי במקום להבין, תדאג להחתים אותה בכל פעם שאתה משלם לה שקיבלה את הכסף? שמע, אני לא יכול לראות אותך, אתה מרגיז אותי ומעלה לי את הלחץ דם.
הוא לא עונה, הוא מחפש עכשיו בטלפון את החבר שלו ג'ובאני, שיבוא לעשות בייבי־סיטינג על בתו הפעוטה, כדי שילך לעשות יומית בעבודת אינסטלציה. יש לדני הרבה חברים, וזה ההון היחיד שלו. כולם אוהבים אותו, כי הוא נשמה גדולה. חוץ מהקונגו לקידוח תעלת אינסטלציה, שהוא מבצע עם שתי חוליות שבורות בצוואר, הוא לוקח גם את אמו לעבודה. היא חולת אלצהיימר, והשבור צריך לשמור עליה, כי היא שוכחת לאן היא הולכת ולא יודעת לחזור. אבא שלו כבר חלה בפסוריאזיס, כתוצאה מהחיים של הבן והמחלה של האמא.
ג'ובאני הגיע תוך 20 דקות. הוא כבר מיומן בקריאות מצוקה, וגם הוא נשמה טובה.
"לך, לך, יא מאוס. אני כאן. תן לי את הילדה, ותעוף לי מהעיניים".
הבטתי בו עולה על הקטנוע וממהר לעבודה. החזירו לו את הרישיון, ג'ובאני?
"מאיפה אני יודע? הוא הורג אותנו. חתמנו לו ערבות, החברים העבירו כסף לנבלה, אז אני מקווה שכן. מה נעשה איתו, קוף? למה אתה לא דואג לו לעבודה בים? למה אין לך לב? אתה הרי מכיר את כל העולם ואשתו. תעשה משהו, אני מתחנן. אתה רוצה שאכרע ברך כאן ברחוב? רגע, תחזיק את הילדה ואני כורע. מה אתה מביט בי? תפסיק לעשן כבר חלאה. אתה מרעיל את הילדה".
טלפנתי לאחד מדיירי אגם הדרעק, שאני מכיר הרבה שנים, שמכיר גם את השבור מתקופת היותו כדורגלן.
"רשמתי לפני, חבר שלי. זה יטופל".
לא, לא, אני לא אוהב את הדיבור הזה: רשמתי. אני רוצה תוצאות, אני מבקש שתדאג לו בשבילי, הוא ייגמר, ואני אוכל את הלב.
"קוף, די. אני מטפל. תן לי כמה ימים".
ג'ובאני הקשיב לשיחה, עם הילדה בחיקו. ידה הקטנה אחזה בחולצתו, והוא ליטף אותה באהבה.
"אתה רואה? כשאתה רוצה, אתה יכול. אל תיעלם לי, אני נוסע לאמא שלי, אני חייב לנוח. השבור אכל לי את המצב של הרוח. איזה מאוס".
# # #
הוא עזב ואני נותרתי עם העיתונים, הסרטונים באינטרנט, והבלה־בלה של קולקציית האפסים באגם הדרעק. תעשיית "כולם מחבלים", גבתה עוד קורבן, שוטר בן 34, אב לשני ילדים. המפכ"ל אמר שזה פיגוע דריסה, הרוצח הבדואי ידוע כמחבל, תומך דאע"ש; השר לביטחון הפנים קבע שהוא מחבל, רק שמודיעין זה לא התחום של המשטרה, זה שב"כ. הוא והמשטרה בסדר, הם תמיד בסדר.
הפינוי באום אל־חיראן על סדר היום כבר 14 שנים. לא היה מספיק זמן להיערך מודיעינית? לא היה זמן לדעת שסגן מנהל בית ספר, מורה למתמטיקה בן 47, הוא מחבל אסלאמיסטי? לא היה אפשר לבצע מעצר מונע כדי שלא יפריע לפינוי היישוב? כנראה שלא, קורה, עובדה; שר התיירות, שבצוותא עם שר השיכון מנעו יממה לפני הטרגדיה את מימוש התוכנית לסיוע לבדואים בנגב, מספר ברדיו שהבדואים הם פושעים, וגם מחבלים. וואו, כולם? אז כל החיילים בגדוד חרב הם מחבלים? כי גם אחיו של המורה הרוצח הדורס שירת בגדוד הזה, איך לא ידענו שגייסנו את "המחבלים" האלו לשירות קרבי? קצת גוגל, רבותי, זה תמיד עוזר.
אגב, רגע לפני גוגל, אלה לא אותם שקרנים פתולוגיים מרה"מ דרומה שקבעו שהשריפות לפני כחודשיים היו טרור הצתות? כי כוחות הביטחון קבעו שזה לא טרור, ואין חשודים בטרור. וואו, אז אולי כוחות הביטחון הם פארש, כי הממונים עליהם, שמטרתם להונות ולהלהיט את הציבור כדי לחפות על ארגוני הפשע לכאורה (כי לא כולם הורשעו) שהם מנהלים כאן ביומיום, אמרו שזה טרור, ואני לא יודע למי להאמין: לדרג הפוליטי המאוס והלא אמין, או לדרג המשטרתי המאוס והלא אמין.
אז גוגל אומר לנו כך: בנגב חיים כ־235 אלף בדואים, לפי נתוני הלמ"ס. כ־110 אלף מהם חיים בשטח בפחונים ו/או באוהלים. מבקר המדינה קבע השנה שכל הרשויות, המטות, הכוחות, המינהלות, השרים והמשרדים הממשלתיים, הם פארסה, פארטייה, או בשפתנו: פארש. כי בכל השנים שפועלים הארגונים האלו הוסדרו רק כ־3% מהתביעות של האזרחים הבדואים למעבר למגורי קבע.
3% זה יפה, כי זה יותר מאפס, והמינהלה הרי עלתה מיליארדים, רק שכרגיל אין תשואה על ההשקעה. זה לא מונע כמובן מהשר לבט"פ להצהיר במבט תקיף למצלמה: "הם קיבלו פיצוי נדיב, הרבה יותר מתושבי עמונה למשל".
וואו, איך שכחתי: ע־מ־ו־נ־ה!!! כי כל קולקציית האפסים מדברת שיש פס"ד חלוט, וחובה לבצע אותו. בזה הם צודקים, ביהמ"ש העליון קבע, וחובה לבצע. אבל יש גם פס"ד חלוט על פינוי עמונה, אז מדוע לא מבצעים? למה מתמהמהים? כי בדואים זה ערבושים, מחבלים אסלאמיסטים (מז"פ והפתולוגים עוד לא השלימו את החקירה, גם לא מח"ש, אבל השרים והמפכ"ל כבר קבעו. זכור?), ויהודים זה דבר קדוש?
להסתבך עם האוכלוסייה הבדואית זה לא בדיוק בריא לתושבים כאן. מי ששירת איתם בצה"ל ומודע ליכולות שלהם כלוחמים, מי שעוקב אחרי הכרוניקה של ארגוני הפשע המיומנים שלהם - חייב לדאוג, כי יש ממה לדאוג. אלו לא ילדים בני 15 שלוקחים סכין ומחפשים קורבן לרצוח, הם מקצוענים עם ים של נשק ויכולת לחימה מוכחת, לא פחות טובה מהיכולת של היהודים - אלא הרבה יותר. כי אם הם יגיעו למצב שאין להם מה להפסיד, אנחנו לא נדע יום שקט. האוכלוסייה היהודית באמת שאינה זקוקה לעוד אויב מבפנים, כי זה יתבטא באסון. ואת הנתון הזה שום חבר בקולקציית האפסים, שהוא גם דייר מוגן באגם הדרעק, לא מסוגל להוציא מהפה.
המחדל הגדול ביותר של משטרת ישראל היה מתן אפשרות לדיירי אגם הדרעק מהרשימה המשותפת להגיע לאום אל־חיראן. האזור היה חייב להיות סטרילי, 72 שעות לפני. אבל הרי לא תהיה ועדת חקירה, יכבסו הכל. בסה"כ, המזל של כולנו מתבטא במציאות שלפיה רוני אלשיך לא ראש השב"כ, וכנראה גם לא יהיה. צריך לשמוח על מתנות קטנות.
# # #
אז מה עוד היה לנו השבוע? בקטנה, דוח מבקר המדינה על קק"ל. אבל אופסי, אין עצורים. כל מי שרוצה, ויש לו קשרים, לוקח מהקופה. שופט קובע שהעייסק מתנהל כמו ארגון פשע, אז הם מבטיחים לתקן, שזה בעברית "בפעם הבאה יהיה קשה יותר לתפוס אותנו".
אני רק לא מבין איך כספי ציבור - מיליארדי שקלים - שנועדו לעסוק בקרקעות בלבד, הלכו לגופים מקורבים. אני לצערי לא ראיתי מזה לירה סורית דפוקה, כי אם הייתי רואה, הייתי תומך. אני בעד פשע מאורגן, הרי אני חי כאן. אבל, וזה חשוב, ב"מאורגן" זה מאורגן לכולם, לא רק למי שמקורב. לפי כמות הפשעים שיאחב"ל צריכה לחקור, כוח האדם של האגף המשטרתי חייב לגדול באלפי אחוזים. איך אפשר לעמוד בשיטפון הזה?
בשבוע הבא אמור להתפרסם דוח ראשוני של מבקר המדינה על מחדלי מלחמת צוק איתן. אבל אגם הדרעק לא רוצה שנקרא את הדוח, אף שאני בדיאטה לקראת האירוע. אני חולה על דוחות שמטילים רפש על קולקציית האפסים, למה למנוע ממני את התענוג? בנימוק של ביטחון? למי בדיוק? לנו האזרחים? נו באמת, הרי ברור לכולנו שמדובר בערימה של שרלטנים, שרק מרמים אותנו. איזה ביטחון בדיוק? חמאס לא יודע שאנחנו פארטייה? אולי לא, כי בסייבר אנחנו אימפריה.
אגב סייבר, נזכרתי שרה"מ אמר לנו שאנחנו אומת הסטארט־אפ, ולכן שמחתי נורא שנתנו כאן אשרות עבודה לעובדי הייטק זרים. מילא בנייה, חקלאות, ותעשייה, שאנחנו כבר לא מסוגלים לעבוד בזה, כי זה לא בשביל יהודים חוס וחולילא, אבל גם בהייטק, אפעס, קשה לנו קצת. אז כדאי שנתחיל לראות כאן ערימות של הודים. אני מבסוט, כי אני אוהב את האוכל שלהם ותהיה פריחה של המסעדות ההודיות. כרגיל תהיה להן בעיה עם הכשרות, בכל זאת כשרות זה מנוע צמיחה כאן של היאהוד, רק 2.4 מיליארד שקל בשנה. מתי ייתנו אשרות עבודה למשגיחי כשרות מחו"ל? אולי עכשיו עם החיבוקי לדונלד.
בכלל היחס של האוכלוסייה כאן לזרים, מכל הצבעים והגזעים, ראוי להערכה. אין ספק שאנחנו אור לגויים. הנה למשל בחשבון הפייסבוק של ראש עיריית ק"ק פתח תקווה משבח הגולש אודי לוטן את ראש עירו: "היחידי במדינה שמטפל בקופים האלה סופסוף". התושב הנאור, שבאווירה הנוכחית במדינה חייב להתמנות לפחות לשגרירנו באו"ם, מתייחס לשב"חים הסודנים והאריתריאים בעירו. "להכניס את כולם למשרפות". הומניסט אחר במושבה הזו, דור גדליהו, עונה ללוטן: "אין חיר בכושים, בטח מהסוג הזה". אבל גדליהו נבהל מהפתרון ההומני של לוטן, ומשיב לו: "עזוב משרפות. שיחזירו אותם לארצות שלהם וזהו. רק מחלות הכושים האלה".
ועל ההתבטאויות האלה, שמטרתן לפאר את פועלו של איציק ברוורמן נגד האפריקאים, עושה נבחר ציבור לייק. ובפתח תקווה אין משטרה ואין חוק.
כן, אין ספק שאנחנו אור לגויים, איך הם עוד לא הבינו את זה? זה יפה ככה להעליב אותנו בוועידת פריז? אנחנו אשמים בטרור האסלאמי בעולם? מה פתאום? אנחנו מחזיקים בשטחים כבושים, כדי שלבית היהודי הלבן יהיה בסיס בוחרים? מה פתאום? אנחנו תמיד בסדר, זה רק הערבושים המסריחים, והסודנים והאריתריאים המגעילים, הם הסיבה לטרור בעולם.
# # #
דני התקשר לברר אם טיפלתי בו.
זה בעבודה, אני מחכה לתשובות.
"טוב, אל תארגן לי כלום השבוע, אני לוקח את אמא לאחותי באנגליה. היא רוצה לנסוע אליה, אולי זה טוב בשבילה".
צודק. מתי אתה חוזר?
"וואללה לא יודע, אחי. תגיד, אתה יכול לארגן לי 'הישרדות'? מתאים לי איזה חודש וחצי באי על הים, לא צריך כלום".
בסדר, גבר, נברר.
"אולי תבוא איתי ל'הישרדות' הזו? ככה תיגמל מעישון, חודש וחצי אני אנקה אותך מהזבל הזה".
עזוב אותך, לא בשבילי. בלי אוכל, בלי מקלחת, לישון איתך בחיבוקי, אני עוד לא שם. גם אני שבור, אחינו, אבל שבור זקן, לא טוב לי הסבל.
"טוב, תחשוב על זה. שקט, בלי כל העיתונים שלך, המשימות עלי. אני סוחב אותך עלי, בוא ננוח קצת".
בסדר, נדבר כשתחזור.
הגיעה השעה לצאת לבדיקת ה־MRI בירך, לבדוק שהנגרות על העצם עובדת, וכיפוש לא סופרת אותי, אין חמימות. אולי באמת אני אסע עם דני לאיזה אי בודד, הרי אף אחד לא מתגעגע. היא בטח תשמח כיפוש, מיד תפתח דף אקסל, אין הוצאות עלי כי אני אהיה מאושפז בחינדק על החוף, ומנגד יהיו הכנסות, ובועז ומורן יארגנו לה חצי מהכסף מראש, כפי שהיא אוהבת. החלטתי ללכת על זה, ולהודיע לה מנתב"ג שאני נוסע, אבל הצ'ק בדרך. טלפנתי לדני, והודעתי לו שאני על זה, בשביל שנינו. עכשיו צריך לשכנע את ההפקה שאנחנו מתאימים. תכין סיפור יפה על זה שהטרידו אותך מינית כשהיית קטן, תאשים את השכן, או את המאמן, תבחר.
"מה שאתה רוצה, אחי", הוא ענה. "סיפורים זה אתה. תמציא משהו, אני אלמד בעל פה. אני כבר בוכה מהסיפור, אפילו כואב לי. סגור לנו ת'פינה".
נסעתי לאסותא, דיברתי עם רוברט ופולו על הצילום והמכונה שאיני מחבב, והרעש הזה.
"אתה רוצה שנבוא איתך?".
לאאאא, מה פתאום. אני גברי אני, יש לי "די־מיון" על הסצינה, לא פוחד מכלום, כמו חמימו.
"קוף, אתה מדאיג אותי", אמר רוברט, "אתה בסדר?".
בסדר זו לא מילה, רק שבור, חטיאר, מתפורר בקלות.