אך בדומה לכמה נכים מקצועיים, שהפכו את פציעתם למקור הכנסה עיקרי - הפך גם נתניהו את הפגיעה שספג ליתרון, או לקולב, לתלות עליו את כל חולשותיו. מאותו יום היה במי לתלות כל נסיגה וכל התקפלות. אובמה נשא את נאום קהיר שלו ב-4 ביוני 2009. עשרה ימים אחר כך הגיש נתניהו את כתב הכניעה שלו בנאום בר-אילן, ובו הסכים להקמת מדינה פלסטינאית. ומאז, אף שהוכיח שבנושאים אחרים הוא יודע יפה לעמוד מול לחצי אובמה ולא היסס להתייצב נגדו בסוגיה האיראנית ו"ללכת על הראש שלו" לקונגרס האמריקאי, בעניין המרכזי של הקיום שלנו כאן - מניעת הקמתה של מדינה פלסטינאית בלב המולדת שלנו - המשיך נתניהו להסביר ולתרץ את כל כניעותיו באובמה האיום.
ראש הממשלה הוא רב-אמן בגרירת רגליים ובדחיית החלטות, אך הוא עומד עתה בפני דילמה לא פשוטה. בסיס התמיכה שלו, יחד עם רוב מניינו ובניינו של הציבור היהודי בארץ ישראל, תובע את החלת החוק של מדינת ישראל על שטחי C ו"מעלה אדומים תחילה". יש קונצנזוס. אין (הרבה) ערבים. ואין עוד אובמה. רק נתניהו עוד לא מסוגל להוציא מפיו את המילים: "תוכנית המדינה הפלסטינאית מתה". מהבית הלבן מגיעים מסרים האומרים: אין לנו כרגע זמן אליכם.
הממשל עדיין לא מאורגן. יש למנות מאות פקידים. תחליטו מה אתם רוצים. תביאו תוכנית מסודרת לפגישה עם טראמפ. ובינתיים תעשו. לא נפריע לכם. ללשכת נתניהו הגיעו, לכאורה, גם מסרים סותרים: חכו לפגישה עם טראמפ.
שלשום קם נפתלי בנט כולו עזוז וגבורה. היום יעלה בישיבת הקבינט את הדרישה לספח את מעלה אדומים, ולא - אוי ואבוי. בתופים וחצוצרות נכנס לישיבת הקבינט. בערב פורסמה הודעת הקבינט: פה אחד (כלומר גם פיו של בנט) התקבלה ההחלטה לדחות את התוכנית למועד אחר. אבן ריחיים ירדה לשבועות אחדים מצווארו של נתניהו. הוא קיבל דחייה, ועד אז אלוהים גדול. יימצא תירוץ חדש.
בליכוד מאמינים באדיקות דתית ממש שאין להוריד מכיסאו ראש ממשלה מכהן של הליכוד. זה קדוש הרבה יותר מארץ ישראל, ולכן לא הדיחו את נתניהו גם אחרי נאום בר-אילן. אבל כשעננים פליליים קודרים מתחשרים בשמי נתניהו, והוא עדיין דבק במדינה הפלסטינאית - גם אחרוני חסידיו השוטים בליכוד עלולים להפסיק לשכב על הגדר בשבילו ולהתייצב להגנתו. הם יחפשו הנהגה חלופית, שתהיה, לשם שינוי, נאמנה לארץ ישראל. כדאי לנתניהו לקחת זאת בחשבון.
התרעות פיקוד העורף