זה שלעיריות של ערים גדולות יש לב, את זה לא ידעתי. לא רק לב, אלא גם נטייה רומנטית סנטימנטלית, כזאת שחשבתי שאפשר למצוא רק בקהילות מצומצמות, שכונות, יישובים. מסתבר שישנן גם ערים גדולות שיש להן לב. לא רק לב אלא גם ניסיונות די מוצלחים ליצירת תחושת קהילתיות במקום שבו על פניו אתה אף פעם לא לבד אבל לפעמים מרגיש ממש בודד. כי ככה זה כשהכל גדול. אנשים הולכים מהר ומביטים קדימה או למטה, עושים כל הזמן תוכניות ודואגים שלא יפספסו שום דבר ובסוף מפספסים רק את הרגע.

ביום שישי שעבר, משעות הבוקר ועד שתיים בצהריים, היה נדמה שהעיר עצרה מלכת והתנקזה לתוך תור ארוך שבסופו חילקו נציגי עיריית תל אביב שברי אבנים מכיכר דיזנגוף ההרוסה. בעירייה נהגו ברומנטיזציה מחממת לב והחליטו לתת לתושבים מזכרת קטנה מאותה כיכר שזה שנים איש לא ישב בה, מלבד עוברי אורח שמוצאים בצורה העגולה של הכיכר נחמה, תמהונים ומחפשי משמעות שאינה.

גם אם עבר בה מישהו אחרי חמש בערב זה היה מהיר, רק לעבור כבר, לעקוף את זה שתמיד היה אומר שמכוער פה ולמה לא הורסים. אבל כמו אהבה שנגמרת - ואת בכל זאת אחת לכמה זמן מחליטה לסגור את עצמך בחדר ולהביט בתמונות שלכם מפעם, במה שהיה ובמה שנשאר - כך גם כאן. הנה חתיכת אבן שבורה שתזכיר לכם שהיה פה טוב והיה גם רע, אבל זה מה שהיה.



האמת היא שקצת התביישתי בשביל הכיכר שפעם קראו לה מכוערת ועכשיו כולם רוצים חתיכה ממנה. ואולי גם קצת בשביל כל מי שרק שבועיים לפני כן קילל אותה כשבמקרה התבלבל וחצה אותה מהצד הלא נכון של המדרגות. וזה שקילל היה גם זה שאחר כך עמד בתור כדי לקחת חלק מלבה, והניח אותו בבית על שולחן במקרה הטוב או במקרה הגרוע לקח רק כדי שיום אחד הוא יוכל להוציא אותו מהמחסן כדי להראות לנכדים. אנשים לא מבינים שבכיכרות אין צד נכון. אגב, שמתם לב שבכיכר אף פעם אנשים לא עומדים באמצע?


אם כבר לאסוף מזכרת, אין כמו פשוט לקחת אותה מהשטח


אומנם יש לי נטייה חריפה לאספנות סנטימנטלית. היא גרמה לי פעם לייבש פרח בתוך ספר ולהצליח לשמר קשקוש בעט על היד במשך שלושה ימים. אבל הפעם, וזה באמת ממש לא מתאים לי, בחרתי לוותר על המזכרת מהאבן ולא לעמוד בתור ולקחת משהו שמישהו אחר רוצה שאזכור. אולי מכיוון שזיכרון שבוחרים עבורך אף פעם לא יהיה בו הרגש שצריך כדי לשמור עליו מכל משמר ולהעריך אותו באמת. למעשה, הבנתי שאין סיכוי שיישאר סביב האבן הזאת משהו מלבד הסיפור על איך כולנו עמדנו בתור כדי לקחת אותה. אם כבר לאסוף מזכרת אין כמו לגנוב אותה מהשטח. להרים כשאף אחד לא רואה ולדעת שיש לך ביד משהו ששייך רק לך.

עבודות פירוק הכיכר. צילום: אבשלום ששוני

לא רק תורים לחלוקת מזכרות אלא גם חנויות למזכרות אמורות לכאורה להיות אסון לנשמות סנטימנטליות שמחפשות תמידית את הפגז שיפוצץ את צרור האמוציות והזיכרונות בתוכן, ושוכחות מהנזק וכמה קטלני הוא. אלא שבניגוד לשמן, אין בחנויות למזכרות שום דבר סנטימנטלי, מלבד הרבה “מזכרות" שלא מזכירות דבר.

ובכל זאת חנויות מזכרות הן הפטיש הגדול ביותר שלי, אף על פי שמה שהן מזכירות לי הוא בעיקר את הפעמים שבהן רציתי לקנות משם משהו בתור ילדה קטנה אבל תמיד היה יקר מדי או לא ברור מדי. אולי זה מסביר מדוע התעקשתי לעמוד, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, כמעט שעתיים בתור לקופה במוזיאון ואן גוך, רק כדי לקנות בחנות המזכרות של המוזיאון מחזיק מפתחות עם איור של פיקאסו שהיה במבצע. מחזיק שזרקתי במזוודה, ומאז לא ראיתי אותו יותר.

יש לי בבית קופסה כזאת של זיכרונות שאני מדי פעם דוחפת לתוכה דברים בלי לפתוח באמת את המכסה, רק כדי שלא יציץ פתאום משהו שלא מתאים לי לראות. כבר אי אפשר לסגור את הקופסה, וכרגע אני בעיקר מחפשת מישהו שמתמחה בנטרול פגזים בודדים בשטח אש כדי להעביר את תכולתה לאחת גדולה יותר.

אבל גם אם לא אמצא, אני אתנחם בעובדה הבאה: ההיסטוריה של ההתנהגות האנושית מלמדת שבמרחק הקצר זוכרים תמיד את הדברים הרעים, ובארוך או כשנתקלים בחפץ או חשים מגע, זוכרים רק את הטוב. ובעצם, אוף. אולי בכל זאת הייתי צריכה לקחת לי אבן.