פעם בשבוע אני מתנדב באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ. לרוב אין ממש מה לעשות במחלקה ואני מוצא את עצמי בחדר הריפוי בעיסוק, מסייע למעט החולים שיש להם הכוחות הנפשיים להגיע לשם ולהתמסר לאחד העיסוקים שהחדר מציע. יש בחדר חוברות צביעה, יש מחשבים, יש לוחות רקמה, יש כדורי צמר ומסרגות וחוברות שמסבירות איך לסרוג צעיף עם ציור של דובי או כלב. יש צבעי מים, צבעי גואש, צבעי פנדה ויש פאזלים. המון פאזלים. 
 

בפעם האחרונה שהייתי שם מצאתי את עצמי יושב בפינת הפאזלים ועוזר לבחור צעיר שהגיע לשם בשל התקף פרנויה, שגרם לו להחליט שכל מיני גופים מסתוריים עוקבים אחריו. למעשה גם כשישבתי איתו הוא עדיין היה בתוך זה. הוא דיבר חלש מאוד, ממש בלחישה, וכשאמרתי לו שאני בקושי מצליח לשמוע אותו, השיב לי שהוא בכוונה מדבר בלחש, כי הוא לא רוצה שישמעו אותו במכשירי ההאזנה שיש בחדר.
 

“אתה מבין", הוא אמר לי, “הם עושים הכל בשביל לתפוס אותי במילה לא נכונה". 



״בוא נתרכז בפאזל״, אמרתי לו. ״הכי חשוב זה להתחיל במסגרת, ואז להסתכל על התמונה של הפאזל ולבחור לך את הדבר שאתה הכי אוהב בתמונה. לפי זה עוברים על כל החלקים של הפאזל, מוציאים את אלה שיש בהם את הצבע של הדבר שבחרת בתמונה ועובדים עליהם״.
 

הפאזל שעזרתי לו להרכיב היה של חוף ים באי טרופי. ״הייתי רוצה להיות באי כזה״, הוא אמר לי. ״אני רק צריך לגמור קודם עם הבני זונות שרודפים אחרי ואז אסע למקום כזה״. 
 

״כן, מבין אותך״, אמרתי לו, לקחתי עוד חתיכת פאזל וניסיתי לחבר אותה לחלק אחר שנראה לי מתאים. ״סבתא רבתא שלי הייתה מומחית בפאזלים, הייתה פותרת פאזלים של עשרת–אלפים חלקים״. 
 

אבל הוא לא הגיב. מבטו הלך והתקהה. מהר מאוד הוא הפך לדמות של אדם שבוהה בחלל בהבעה בלתי מובנת, כמו רבים מהחולים במחלקה.

פאזל. צילום: אינגאימג

לסבתא רבתא שלי קראו מאי. אני קראתי לה ״גרמה מאי״. היא הייתה אישה מיוחדת במינה. חיה עד גיל 103 ושנאה כל רגע של קיום. היה נדמה כאילו אלוהים עושה לה דווקא כשהוא משאיר אותה בחיים עד גיל מופלג כזה. 
 

במהלך שלושת העשורים האחרונים לחייה כמעט לא יצאה מהבית הענק שלה במרכז לונדון. היא הייתה נשארת בבית ופותרת פאזלים ענקיים, של עשרת–אלפים חלקים ויותר. אני זוכר איך בתור ילד הייתי בא אליה לדירה הגדולה והחשוכה ומגיע עד לחדר ענק שהיה פעם חדר אוכל מרווח והוסב לחדר פאזלים. היו שם כל מיני שולחנות אוכל אך לא היה עליהם אוכל, אלא פאזלים. הייתי נכנס והיא הייתה שואלת אם אני רוצה אולי צנים עם מרמייט. (מדובר בממרח בריטי מחריד שעשוי מתמצית שמרים ונהוג למרוח אותו על צנים. רבים מהאנשים שטעמו מהמאכל הזה מתארים אותו כמשהו שטעמו גרוע משל תרופה. יש אף שאומרים שבכלל צריך למכור את המוצר הזה בבתי מרקחת ולא בסופרים. הבריטים אף פעם לא היו מוצלחים בכל מה שנוגע לאוכל). 
 

אני כמובן סירבתי להצעה הגסטרונומית המסעירה של סבתי. התקרבתי אליה והיא הייתה אומרת לי במבטא הבריטי שלה ״come on, grab a chair״. הייתי גורר כיסא ונעמד עליו ומביט בפאזלים הענקיים שחלקם היו מורכבים יותר וחלקם פחות, ומנסה לגלות מהי התמונה שעליהם. לרוב, במקרה של סבתי, אלו היו פאזלים של ציורי חיות.
 

כשסבתא מאי הגיעה ל–100 שנות קיום, עשינו חגיגה גדולה. כל אזרח בריטי שמגיע לגיל 100 מקבל מברק מיוחד מהמלכה, והדבר ריגש מאוד את בני משפחתי בבריטניה. בחגיגה עצמה המברק עבר מיד ליד וכולם הביטו בו בהתפעלות. 
 

אני פחות התרגשתי מהמברק, אבל שמחתי לראות, בפעם הראשונה, את סבתי מחוץ לחדר הפאזלים החשוך שבביתה. היא ישבה בפינה של האולם שבו נערך האירוע ולידה ההליכון שלה. היא השעינה עליו יד אחת ובידה השנייה החזיקה כוס וויסקי גדושה. ניגשתי אליה, ילד קטן בן 8, ושאלתי אותה: ״סבתא, איך זה להיות בת 100?״.

״סיוט״, היא השיבה לי, ״הייתי שמחה למות כבר לפני 20 שנה״.

״למה, סבתא?״, תהיתי.

״למה? כי כמה אפשר לחיות? אפשר לחשוב שזה איזה תענוג גדול לחיות״.

הסתכלתי עליה בזמן שהיא אמרה את זה, והיה לי ברור שהיא מאוד רצינית, שהדברים שהיא אומרת מגיעים מתוך לבה. אני חושב שאז, בפעם הראשונה, הבנתי את מהות החיים - למות בזמן. כל עוד אתה מת בזמן, הכל בסדר.

״אבל תבוא אלי מחר״, אמרה לי סבתי, ״אני רוצה להראות לך משהו״.

***

למחרת באתי אליה לדירה החשוכה וניווטתי את דרכי אל חדר הפאזלים. היא אמרה לי לקחת כיסא ולעמוד עליו. ״הכי חשוב זה להתחיל במסגרת״, הסבירה לי, ״ואז להסתכל על התמונה של הפאזל ולבחור לך את הדבר שאתה הכי אוהב בתמונה, ולפי זה לעבור על כל החלקים של הפאזל ולהוציא את אלה שיש בהם הצבע של הדבר שבחרת בתמונה ולעבוד עליהם״.
 

״או–קיי, סבתא״.

״מה אתה הכי אוהב בתמונה של הפאזל הזה?״, היא הצביעה על פאזל מסוים שהיה בעבודה. התמונה של הפאזל הייתה של גור חתולים שמשחק בכדור צמר.

״הכי אני אוהב את הקולר שלו״, אמרתי והצבעתי עליו.

״אתה רואה שהקולר שלו אדום?״, שאלה אותי סבתי.

״בטח״, אמרתי.

״אז עכשיו בוא תעבור איתי על החלקים ונמצא את אלה שיש בהם צבע אדום״.

״בטח, סבתא״, אמרתי והתחלתי לחפש חלקים בצבע אדום.