די במקרה שוחחתי השבוע עם שני רבנים אמריקאים, בשתי ערים שונות בארצות הברית, על שני עניינים שונים. די במקרה התברר שלשניהם קשה מאוד לדבר על הנושא שהיינו אמורים לדבר עליו. הם נסערים מדי, טרודים מדי, שרויים במשבר עמוק מכדי לעסוק בעניינים של חול. הם רצו לספר לי על ההפגנות שהשתתפו בהן, על השלטים שהניפו, על בני הקהילה השרויים בפחד – כן, פחד! – מפני מה שקורה לאמריקה שלהם. הפחד מפני עידן דונלד טראמפ.
כמה שעות אחר כך פתחתי את הרדיו ושמעתי מנהיגי ימין ישראלים. גם הם נסערים מדי, טרודים מדי, גם הם בדרך להפגנה, בדרך למחאה. גם הם מטופלים בקהילה נרגשת. אבל הם אמרו – הישראלים שברדיו, כמו פנחס ולרשטיין, ציפי חוטובלי ובצלאל סמוטריץ׳ – שבכל זאת יש תקווה. לאפלה הגדולה של פינוי היישוב עמונה מסתננת קרן אור. קרן אור ושמה דונלד טראמפ.
הנה שבוע שבו יהודים, במקומות שונים על הגלובוס, עוסקים באותה פעילות: התרגשות, מחאה. אוקיינוס מפריד ביניהם. אוקיינוס ממשי ואוקיינוס רגשי. אותו גורם מביא את אלה לסף ייאוש, ואת אלה - לסף התעלות. בינתיים, מפגינים. מה תכלית ההפגנות? מתברר שלהפגנות לא תמיד יש תכלית מעבר להשמעת קול. מפוני עמונה ותומכיהם ידעו שהפינוי בוא יבוא, ושאין דרך לעצור אותו. אך הם רצו לוודא שכולנו זוכרים שהם אינם מתפנים בשמחה או בהשלמה. מפגיני וושינגטון וניו יורק ופילדלפיה יודעים שטראמפ הוא הנשיא, שמדיניותו תקפה ותיושם, שמינוייו יעברו בסנאט, בהם זה של שופט שיחזיר את הרוב השמרני לבית המשפט העליון. גם הם רצו לוודא שכולנו זוכרים שהם אינם מתייחסים להתפתחויות הללו בשמחה או בהשלמה.
אינסטינקט משיחי מאחד את המחאות האלה. האינסטינקט המשיחי של יהודים שמבקשים לארגן לעצמם עולם שמתאים יותר לתפיסת עולמם ומתקשים להשלים עם עולם שכולו קטטות קטנות ופשרות פושרות. אינסטינקט משיחי שמקשה עליהם לקבל החלטות שלטוניות או משפטיות לגיטימיות ושיקשה עליהם לקבל בהבנה גם אחד את השני. בצד ההוא של האוקיינוס מאות אלפי יהודים רוצים להפריע לנשיא שאמור להציל את ישראל. בצד הזה של האוקיינוס מאות אלפי יהודים רוצים לחזק את הנשיא שמתכוון לשנות את אמריקה. רוב היהודים באמריקה נחרדים מחומת הפרדה בין מקסיקו לבין הגבול הדרומי של ארצות הברית, אך ראש ממשלת ישראל משבח את החומה הזאת. רוב היהודים בישראל שמחים על לכתו של הנשיא לשעבר ברק אובמה ועל בואו של האיש הבוטה עם הבלורית, אך ארגונים חשובים של יהודי אמריקה התקרבו מאוד השבוע להשוות בין האיש הזה לגרועים שבצוררי העם היהודי.
זה שיח קצוות, המאפיין את הזירה הפוליטית. מדיניות חדשה, קצת קשוחה יותר, נגד מהגרים, הופכת בפי המתנגדים לה להיטלריזם. פינוי ופיצוי של כמה בתים וכמה משפחות, בהוראה מסודרת של בית משפט, הופכים בפי המתנגדים לה לחורבן. הנשיא האמריקאי – שהוא בלי ספק מנהיג ססגוני במובן הרע של המילה – משחק בדרמה הזאת תפקיד שגדול עליו בכמה מידות. שטן בעיניהם של מתנגדיו באמריקה, משיח בעיניהם של חסידיו בישראל. ואגב, זה תפקיד דומה מאוד לזה ששיחק קודמו אובמה. רק שבמקרה של אובמה דמות השטן ודמות המשיח החליפו מקומות.
הציבור המתלונן, ובצדק, על מנהיגי הטוויטר צריך להביט במראה: לעתים קרובות מדי גם מחאתו היא מחאה של טוויטר, היום כאן, מחר אינה; היום כותרת, מחר משמשת לעטיפת דגים. אמריקאים המתנגדים לאישיותו של טראמפ ולמדיניותו לא ינצחו אותו בהפגנות ברחוב. הם ינצחו אותו בקלפי – אם יציגו אלטרנטיבה משכנעת. ישראלים המתנגדים לפינוי יישובים כמו עמונה לא יבלמו את הפינוי כשייגררו לעיני מצלמות טלוויזיה צמאות לריגוש. הם יבלמו אותו בקלפי – אם יציגו תוכנית חלופית משכנעת. ממילא, רק נדמה ששבוע סוער עובר של וושינגטון ועל ירושלים. בעצם, לא קרה בו כלום. פוף, הייתה עמונה. פוף, הייתה מחאה.