היה קל לצאת מדוכדך מהיומיים של תיאטרון האבסורד שהתנהל בעמונה. כמו בפינויים קודמים, גם כאן נחשפו הצדדים המכוערים של הנוער הישראלי: חבורות צעירים אלימים וגסי רוח, שרואים במדינה ובמשרתיה שק חבטות לפרוק עליו את היצרים התוססים שלהם. אבל כשהסתכלתי על מי שהתייצבו מולם - מיטב הנוער שלנו שמשרתים במשטרה ובמשמר הגבול, שהפגינו סבלנות ואיפוק עילאי גם כשבעטו בהם, קיללו אותם ויידו בהם אבנים - הייתי גאה.

רק בישראל יכול להתרחש מחזה כזה: 3,000 שוטרים וחיילים נדרשים בקור מקפיא לרדוף במשך יומיים אחרי מאות פרחחים שמבזים אותם, וכשלבסוף הם תופסים אותם - הם נאלצים לשאת אותם על כפיים, כאילו היו איזו שכיית פורצלן שברירית. הסתכלתי על פניהם של השוטרים והשוטרות הצעירים שעמדו תחת מבול הנאצות והאלימות שהופנו אליהם, וכמו נעמי שמר בהיאחזות בסיני - רציתי לחבק שם את כולם.

לא קל לאף אחד ובוודאי לא לאנשים צעירים שהלכו לשרת את המדינה לעמוד מול בני עמם ולספוג קיתונות של איבה ומשטמה. הם ספגו את זה באצילות מרשימה. ניכר היה שהכינו אותם היטב למשימה. המשטרה הגיעה לעמונה נחושה שלא לאפשר שוב תמונות של עימותים קשים כמו בפינוי הקודם ב-2006, והצליחה. מגיעה למשטרה מילה טובה - היא הרי לא תקבל אותה במקרה הזה מהממונים עליה.



כמות השוטרים הייתה אדירה: ביחס של 1:4 על כל מפונה. הטקטיקה של התפרסות סביב כל המבנים ביישוב התבררה כיעילה ולא אפשרה לאספסוף לרכז מאמץ. במהלך הפינוי רוכז כוח גדול של שוטרים על כל מבנה, מה שאפשר להם להכיל את האלימות ולא לתת לה לצאת משליטה. ועדיין, כשאתה מסתכל על אלפי האנשים ומאות כלי הרכב שהשתתפו במבצע הזה, רואה את המאמץ הלוגיסטי האדיר שנעשה ואת המיליונים הרבים שהושקעו כדי לפנות 40 משפחות - קשה שלא לחשוב שהמדינה הזאת איבדה את הראש.

 "המעשה הציוני המתבקש" 

כל זה לא היה נדרש אילו היה מדובר רק בתושבי עמונה המקוריים. רובם המכריע נהגו אחרת: חלקם יצאו מהבית בגו זקוף. אחרים העדיפו שיישאו אותם, תוך הפגנת מחאה שקטה. גם למי שלא שותף לאידיאולוגיה שלהם קשה שלא להעריך את האנשים שבחרו לנטוע את ביתם על פסגת ההר הקרח, החשוף לרוחות ולקור, ולגדל את משפחתם בטרשים הקשים רק מתוך אמונה. הם ראו את המדינה עוצמת עין ומכשירה בדיעבד שורה ארוכה של מאחזים בלתי חוקיים. מנהיגיהם נתנו להם סיבה טובה להאמין שגם במקרה של עמונה - הקריצה תימשך.

שר הפנים נזף במי שהעזו להשוות את פינוי עמונה לאום אל-חיראן שבנגב ותבע אמפתיה והשתתפות בכאב עם תושבי המאחז. הרי ידוע שאין דומה הכאב שחש יהודי כשהורסים את ביתו לזה שחש הערבי. בקרוב תבצע המדינה צווי הריסה שהוצאו ל-20 בתים של משפחות דרוזיות, בהן גם משפחות שכולות. יהיה מעניין לראות איפה נמצאים הדרוזים בסקאלת האמפתיה של אריה דרעי.

כדרכו באירועים שאין סיכוי לקבל עליהם לייק, קולו של ראש הממשלה כמעט לא נשמע במהלך ימי הפינוי. הוא המשיך לקדם את הבלוף הבא שלו המכונה "חוק ההסדרה", מתוך ידיעה שאין סיכוי שבית המשפט העליון יכשיר חוק שמכיר במעשי גזל. אחר כך יוכל לספוק ידיים בייאוש ולהסביר שהוא ממש ממש רצה, אבל שוב נבלם במכשול המטריד המכונה "שלטון החוק". גם אחרי 11 שנה שבהן הוא מכהן כראש ממשלה, לא הצליח נתניהו לגדל מנהיגות בעצמו. פעם אחרי פעם הוא בוחר להיראות כמי שנגרר או נאלץ להיכנע במקום להנהיג.

במאמץ לשכך את כעסם של המתנחלים עליו, הוא כן הוביל בשבוע האחרון מהלך לבניית עוד 5,500 דירות בשטחים, מאות מהן מחוץ לגושי ההתיישבות. כך, בעוד ידו האחת מנסה לפרק את היסודות הדמוקרטיים של ישראל, בחוק אנטי-דמוקרטי מובהק, ידו האחרת חותרת בעיקשות תחת הסיכוי להבטיח כאן רוב יהודי.

איש ממנהיגי הממשלה הכה-פטריוטית שלנו לא מעז להציע את המעשה הציוני המתבקש והוא להפנות את כל המשאבים שמושקעים בטיפוח המאחזים דרומה - למרחבי הנגב. שם יש שפע של הרי טרשים וגבעות שמשוועים להתיישבות יהודית. כל אותו נוער שמתפוצץ מאנרגיה יוכל להגשים שם חלוציות אמיתית, וללכת בדרכי אבות. נחלות אבותינו לא נמצאות רק ביהודה ושומרון. בנגב נטה אבינו הקדמון אברהם את אוהלו הראשון בארץ ישראל, שם נטע עץ ושם הכריז על האלוהים כ"אל עולם". הנגב הוא הערש האמיתי של האומה העברית.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10
tguvot@maariv.co.il