1. ביום עצוב כזה: השוואה בין הלך הרוח הציבורי במהלך ההתנתקות 2005 (אריאל שרון), פינוי המבנים בעמונה 2006 (אולמרט) ופינוי עמונה השבוע (נתניהו ובנט), מדגימה את המהפך האדיר שהתרחש כאן בעשור האחרון: בהתנתקות, וגם בפינוי עמונה ב־2006, גילויי האבל והצער של המתנחלים נותרו בשולי הדיון הציבורי. הזרם המרכזי התמקד יותר בביצוע ההחלטה של הדרג המדיני, בשלטון החוק, בצורך להדגים את עליונות המדינה על פני הפרטים המרכיבים אותה.

השבוע, האבל המתנחלי הפך לכמעט ממלכתי. השדרים והעיתונאים עטו ארשת רצינית, כאילו מדובר ביום הזיכרון. ערוצי הטלוויזיה, תחנות הרדיו והרשתות החברתיות מלאו את שוועת המתיישבים המגורשים, ואיש כמעט לא חלק על זעקתם, צערם והטפות המוסר הקולניות שלהם. השיח התמקד בעובדה ש"מגרשים יהודים" או "עוקרים ילדים" או "מוותרים על חבלי מולדת". כשח"כ בצלאל סמוטריץ השווה את פינוי 40 הקרוואנים בעמונה לאונס שעוברת אישה ("בשניהם מאוד כואב", הסביר), הגבתי על האמירה הזו בציוץ סרקסטי, ומישהי מיהרה לפנות אלי ולהעיר לי ש"ביום כזה אין מקום לציניות". הדגלים ירדו לחצי התורן. נתניהו התעטף באבלו, בנט עטה על עצמו ארשת דרמטית ככל האפשר, כמעט כולם התנהגו כאילו זה עתה הסתיימה מלחמת יום כיפור. נפל דבר בישראל.

האבל נהיה כמעט ממלכתי. פינוי עמונה, צילום: ליאור מזרחי, Getty Images

האמת אחרת לגמרי, כמובן. עמונה נולדה בחטא, נבנתה בחטא, שגשגה בחטא, מהרגע הראשון היה ברור לכל מי שידע את הפרטים שהחטא הזה ייאלץ לעבור מן העולם במוקדם או במאוחר. הממשלה לא הקימה את עמונה. הממשלה כן קיבלה את עמונה בקריצה. היא לא בנתה למתיישבים את בתיהם, אבל כן סייעה להם בתשתיות ובאחזקה שוטפת של העבירה המתמשכת הזו על כל חוק וכלל אפשריים, ובראשם העיקרון הפשוט שנטבע עוד על ידי מנחם בגין בשעתו: ישראל לא מתנחלת על אדמות פרטיות ביהודה ושומרון, נקודה.



עמונה הייתה צריכה ללכת לפני שנים, צווי ההריסה קיימים כבר שנים, האמת הזו מרוחה על הקיר כבר שנים, וכל מי שהגיע לעמונה בעשור האחרון ידע בדיוק לאן הוא מגיע. זה אפילו לא היה הימור, כי בהימור יש סיכוי כלשהו לזכות. סיפור עמונה אינו מורכב ואינו גבולי. הוא חד־משמעי ואת זה יודעים כולם: מאביגדור ליברמן דרך נפתלי בנט עד בנימין נתניהו. הם מנסים להפיל את זה על בג"ץ בנבזות ובחוסר אחריות, אבל גם לבג"ץ אין ברירה. כשמוטי יוגב, שולי מועלם־רפאלי ואיוב קרא מסתערים על בג"ץ, הם מתעלמים מהעובדה שבית המשפט העליון בישראל הוא השכפ"ץ האחרון של המדינה היהודית בפני מערכת הדין הבינלאומית. רק יוקרת בג"ץ וההערכה שרוחשים לו בעולם עוד משחקת לטובתנו במשחק הדה־לגיטימציה ובכל הקשור להצרת צעדיה הכלכליים־מדיניים של המדינה. אבל כל זה לא חשוב למסתערים. "ביום עצוב כזה", ראוי שנסיט את הבולדוזרים מהמאחז של מסיגי הגבול "על ההר", לעבר בית המשפט העליון אשר בירושלים.

מתיישבי עמונה לא נלחמו שלשום ואתמול על בתיהם. כשהם התיישבו בעמונה הם התעלמו מכל האזהרות והאמינו שתרבות הקריצה יכולה להימשך לנצח. הם קיבלו אין ספור ארכות והארכות ותוספות זמן והנחות והטבות וחשבו שאפשר יהיה לתחזק את המבנה המפואר אך נטול היסוד הזה לנצח. מדינה שלמה רקדה לצלילי חלילן של 40 משפחות שלא באמת נלחמו על הבית שבנו למשפחתם, אלא על אידיאולוגיה, על מדיניות, על התפשטות, סיפוח ותיאבון שאינו יודע גבולות. עכשיו הם בוכים. לא הצטרפתי השבוע לדמעותיהם.

אגב, גם אם המדינה הקימה את עמונה (והיא לא), מותר לממשלות לשנות מדיניות. כפי שנטעו, כך הן יכולות לעקור. מדי חודש מפונים בישראל מאות בני אדם מבתיהם בנסיבות קשות בהרבה ממה שעבר על אנשי עמונה. בדרך כלל אף אחד לא נותן להם פיצוי נדיב, איש לא רוקד לצלילי חלילם, ברוב המקרים פשוט זורקים אותם לרחוב. גבעת עמל כמשל. גם כשמשווים את פינוי עמונה לפינויים בקלנסווה ובאום אל־חיראן (כאן אני בעמדת המדינה), אי אפשר לא לקבל כאב בטן. השוטרים החמושים ומזוינים מכף רגל ועד ראש אצל הבדואים, מול השוטרים הרגישים, העדינים והלא חמושים בעמונה. הברוטליות של המשטרה מול הערבים, אל מול הגישה השונה לגמרי אצל המתנחלים.

הסיפור פשוט: המתנחלים הם האלקטורט שעליו משגשג בנימין נתניהו, אף על פי שהם בכלל רשומים בטאבו ע"ש נפתלי בנט. ולכן, גם כשמפנים אותם, עושים את זה רק אחרי שכלו כל הקצין, נגמרו הברירות, אפסו התירוצים ומוצו כל ההנחות. עושים את זה עם צמר גפן, בפינצטה, תוך השפלת מבט מבוישת, בקשת מחילה חנוקה והצהרה מיידית וגורפת על עוד 3,000 יחידות דיור שייבנו תכף ומיד בשטחים, ויישוב חדש לגמרי עבור העמונאים, שייבנה איפה שהם רק ירצו בשטחה של המועצה האזורית בנימין (נתניהו). כן, הם אדוני הארץ, ועכשיו זה כבר סופי. זו הסיבה לכך שלא השתתפתי בצערם המעושה השבוע, ולא הזלתי את דמעות התנין שאילצו את הציבור להזיל.

2. חזיונות משיחיים

זוהי התנגשות בין שלוש השקפות עולם. הימין הקיצוני, קרי המתנחלים בעמונה, שסבור שהכל שלנו. למה? כי הקדוש ברוך הוא נתן לנו. והקב"ה קובע. ממשלות, מדינות, בתי משפט, דין בינלאומי, מעצמות, כל זה לא מעניין אף אחד. יש הבטחה אלוקית וכולכם יכולים לחפש אותנו. את הערבים צריך לגרש. זוהי מלחמת גוג ומגוג, זה או הערבים או אנחנו, אסור לוותר על כלום.

מול זה ישנו השמאל הקיצוני. בואו ניקח לדוגמה את יש דין, הארגון שעתר לבג"ץ והניע את פינוי עמונה. החבר'ה האלה הם בדיוק כמו עמיתיהם מהימין, רק להפך: אם רק נבין שצריך לסיים את הכיבוש, יהיה כאן גן עדן. אם רק נפסיק להתעצם ולעצור מחבלים ולחיות על החרב, לא נזדקק לה. ובכן, מדובר בכסילים שימושיים. רגע נדיר שזיקק את הכסילות הזו אירע שלשום, כשראש המועצה מהכפר סילוואד, שהוא אחד העותרים נגד עמונה, אמר ברדיו (רשת ב') שהפתרון היחיד לתושבי עמונה המפונים הוא לחזור לאירופה, המקום שממנו באו.

כששאלתי את נטע פטריק, מנכ"לית יש דין, על האמירה הזו, היא טענה שנאמרה בלהט הרגע. אני מתארחת הרבה אצלו בבית ותמיד מקבלים אותנו בחום רב, סיפרה. אגב, היא באמת מאמינה להם. השמאל הקיצוני פיתח מיומנות להביט דרך התמונות והמראות המקיפים אותנו, אבל לא לראות אותם. הם ימשיכו לאנוס את המפה ולהאמין שאם רק נהיה טובים יותר, נעלים יותר ונאצלים יותר, תסכים הסביבה הברברית שאליה נקלענו להתפרק מנשקה ומהאידיאולוגיה הרצחנית שלה, ולקבל אותנו בחום. חום? גיהינום.

באמצע, נמצאים שאר הישראלים. רובם המכריע. הם לא מספרים לעצמם סיפורים, אבל גם לא שוגים בחזיונות משיחיים. הם יודעים שכדי להתקיים כאן, נהיה זקוקים תמיד (אבל תמיד) לצה"ל אדיר וחזק בהרבה מכל אויביו. הם יודעים שהערבים לא באמת רוצים אותנו כאן, וזה לא ישתנה גם אם נחזיר להם את כל השטחים. מצד שני, הם יודעים שהמשך ההתנחלות בלב לבו של השטח הפלסטיני לא יוביל לגאולה, אלא לאסון. הם מבינים שכדי לנרמל את החיים כאן, לתחזק את הסכסוך, לקרר את השטח ולצנן את היצרים, צריך לנסות להפריד בין האוכלוסיות. הם יודעים שלא יהיה אפשר להיפטר מהערבים. זה לא יקרה. צריך להפסיק להתחפר להם בחצר האחורית, להתמקד בגושי ההתיישבות, להפסיק להשקיע מיליארדים בכל מה שמעבר לגדר ולהפסיק להתנהג כמו אימפריה זחוחה ושיכורת כוח.

רוב הישראלים היו מוכנים לשלם מחיר כבד מנשוא עבור שלום אמיתי כשיוכח שיש פרטנר לשלום כזה. כל עוד לא זה המצב, הם רוצים לשפוך מים קרים על השריפה, לא בנזין. הם מאוד מעוניינים לא להפוך את הסכסוך הישראלי־פלסטיני למלחמת דת היסטורית אינסופית. הם יודעים שלמרות העובדה שדונלד טראמפ התיישב בחדר הסגלגל בבית הלבן, אף אחד לא יגבה אותנו אם נסתובב כמו קרנף שיכור בחנות הפורצלנים השבירה שבה אנו חיים. הם גם זוכרים שבכל פעם שגברה ידם של הקנאים בישראל, הגענו לחורבן. אנחנו לא רחוקים מניצחון של הקנאים גם הפעם. ניצחון שיוביל אותנו לחורבן.

בואו לא נתבלבל: עמונה פונתה השבוע, ושלטון החוק נחל ניצחון גדול, אבל במלחמה זוכים המתנחלים. עוד מעט חצי מיליון, וגוררים אחריהם מדינה שלמה. כשאין מנהיגות אחראית שמסוגלת לשרטט קו אדום ולקבוע מדיניות ברורה, יכול קומץ קיצוני, משיחי ומזוגג עיניים לגרור את כולנו אל פי התהום.
כך הרגשתי כששמעתי השבוע את הטפות המוסר החוזרות ונשנות של מתנחלים ומתנחלות הצורחים בעיניים קרועות ושטופות מדמע אל עבר שוטרים או מג"בניקים ומרביצים בהם את התורה כולה: "זה הכל שלנו, הקב"ה העניק לעמו את מולדתו, אתם ממרים את רצון האל, איך אתם מעיזים לעקור ילדים ממיטותיהם, איך אתם לא מתביישים, וכל זה בשביל מה? בשביל מי? יש הבטחה אלוקית, נצח ישראל לא ישקר", וגו'.

לא יגן עלינו מחורבן נוסף. דונלד טראמפ, צילום: רויטרס

זה גם מה שצרחו ערב החורבן הראשון וערב החורבן השני. אבל נצח ישראל בדרך כלל לא מגיע, ואם כן, אז הוא משקר. הקב"ה, אף על פי שהוא בעדנו, עוד לא טרח להופיע כעד תביעה בדיון כלשהו בענייני קרקעות בשטחים. ההבטחה האלוקית משכנעת אותנו (גם אני יודע שזוהי מולדתנו), אבל אין לה נפקות כלשהי בשום טריבונל אחר. הייתי מאמין ש"עם לבדד ישכון" יכול להתגבר לאורך זמן על כל אויביו, אלמלא הצצתי רגע במפה ובדקתי מספרים.

ישראל זקוקה למנהיג מפוכח, אחראי, שאינו שבוי של המתנחלים ואינו מנסה בכל רגע נתון להתחנף אליהם ולהשליך עוד משהו מהנכסים הממלכתיים שלנו אל המולך. היא זקוקה למנהיג אמיץ שטובת המדינה קודמת אצלו לטובתו האישית וטובת הקואליציה.

3. ביבי הפקות

תשמעו סיפור: לפני חודשים ארוכים הגיע למשטרה מידע על תכשיטים שרכש, לכאורה, המיליארדר רון לאודר לגברת שרה נתניהו. עד ראייה שנכח לדבריו באירוע, סיפר כי הגברת חמדה תכשיטים שראתה בחנות "טיפאניס" הממוקמת מתחת למשרדיו המפוארים של לאודר בשדרה החמישית בניו יורק. מיד שוגרה אחת העוזרות ורכשה את השרשרת שעליה דיברה הגברת, אבל אז הזכירה הרעיה המלכותית כי מדובר גם בצמיד, שהרי זה "סט", וכך נרכש גם הצמיד.

לאודר נחקר על האירוע הזה כשביקר במשרדי להב 433 לאחר הלווייתו של שמעון פרס בשנה שעברה. הוא לא זכר אירוע כזה. אחרי כמה חודשים התברר (על פי פרסום של אמנון אברמוביץ') שהיה בכל זאת אירוע כזה, אבל לא עם לאודר. עם ארנון מילצ'ן. לא בניו יורק, אלא בישראל. לא "טיפאניס", אלא "ה. שטרן".

לא השאירה תכשיט מיותם. שרה נתניהו, צילום: מרק ישראל סלם, פלאש 90

חוקרי המשטרה מצאו את עצמם בשבועות האחרונים מתרוצצים בין תכשיטנים וחנויות תכשיטים יוקרתיות. מתברר שיש לא מעט עדויות על אירועים דומים, שבהם היא חומדת את ה"סט" ויש, לפעמים, גם מי שירכוש אותו עבורה. ואם לא רוכשים את שני הפריטים, יש מי שירים טלפון או יפנה את תשומת לבו של הנדבן, שלא ראוי להעניק צמיד מיותם, או שרשרת בודדה, ולהותיר את החלק השני של "הסט" בחנות. במקרה המדווח של מילצ'ן, היה זה בנימין נתניהו עצמו, שהרים על פי הדיווח טלפון והעיר את תשומת הלב. מישהו, שעוסק בחומרים האלה, מלמל השבוע לעצמו שהזוג המלכותי שלנו מזכיר לו את בוני וקלייד, רק הרבה יותר עלוב.

במשטרה מצטבר מידע רב בכל הפרשיות. כולל פרשת הצוללות. הפרשה הזו מלחיצה את נתניהו. יש לה פוטנציאל ריסוק. כששר הביטחון הקודם משה יעלון מעיד וקושר את נתניהו ישירות לביטול המכרז הבינלאומי על ספינות המשמר, ממהרת לשכת ראש הממשלה לפרסם מסמך מוזר המנסה להוכיח את לו"ז האירועים ולהמחיש כי לנתניהו אין קשר עם מה שקרה, או שכלל לא ידע מה קורה סביבו. מהלו"ז הזה נעדרה משום מה פגישה של שר החוץ הגרמני שטיינמאייר עם שרת המשפטים ציפי לבני כאן בישראל בפברואר 2014. יחד עם לבני הגיע לפגישה גם הבייביסיטר הרשמי שלה, עו"ד יצחק מלכו, שהוא שותפו של עו"ד דוד שמרון, שהוא בן דודו ופרקליטו ואיש סודו של בנימין נתניהו, וגם עורך הדין שמלווה את עסקת הצוללות. אני מקווה שחוקרי היחידה הכלכלית של המשטרה מודעים לקשרים הצולבים הללו.

זאת ועוד: טיעון ההגנה העיקרי של נתניהו הוא שכל הרכישות המוזרות הללו, כולל הצוללות החדשות וספינות המשמר והספינות נגד צוללות והמספנה ומה לא, היו "על פי דרישת חיל הים". ובכן, ראוי לבדוק מי עומד מאחורי "דרישת חיל הים", ואם העובדה שמפקד חיל הים הרלוונטי, אלוף רם רוטברג, בילה תקופה ארוכה במל"ל, שם נצמד לתא"ל אבריאל בר יוסף, קשורה לדרישות הללו, חלילה.

בגזרת "תיק 1000" ופרשת המתנות, המאמץ הוא להשלים את החקירה בשבועיים־שלושה הקרובים. כעת נבדקת האפשרות שחוץ ממתנות עבר גם כסף. אחד המיליארדרים העביר, על פי החשד, עשרות אלפי דולרים לאחד מבני המשפחה. החשד הזה לא הוכח עדיין, אבל התיק לא ממש תלוי בו. אגב, גם עדותו של מילצ'ן אינה כה קריטית. בנוסף למילצ'ן, יש בידי המשטרה עדויות מפורטות של כל המעטפת הלוגיסטית שפעלה סביב מילצ'ן לאספקת הטובין השוטפת לבתיהם של ראש הממשלה ורעייתו. הנהג, העוזרת האישית, מנהלת המשרד. כולם סיפרו את האמת. גם אם מילצ'ן היה עד מדינה והיה מתחרט, כנהוג בארגוני הפשע, זה כבר לא היה מעלה ולא מוסיף. "תיק 1000" הוא תיק סגור.

אם היה לחוקרים כל הזמן שבעולם, אפשר היה לחקור את "תיק 1000" עשר שנים רצופות, ולא לסיים. מה שמתרחש סביב בני הזוג נתניהו לאורך השנים הוא פסטיבל אינסופי של מתנות, טובות הנאה, פינוקים, התחנפויות ואספקות שונות. חלק ניכר מהדברים הללו פורסמו בטור הזה לאורך שנים ובזמן אמת. עכשיו, באיחור קל, הדברים מגיעים למשטרה. מדובר בדורות של ספקים, שמתחלפים ביניהם כמו בכיסאות מוזיקליים. אם פעם היו בני הזוג יורם ולאה גלובוס בעלי התואר המפוקפק "הקייטרינג המשפחתי" בקיסריה, הרי שלפני כמה שנים פרצה מריבה בין הספקים למסופקים, ואת התואר הזה גרפו אחרים. משפחת אדרי, למשל, נחשבת לאחת המקורבות ביותר לבני הזוג נתניהו. ליאון אדרי, המתגורר בווילה שמול ביבי ושרה בקיסריה, אבל גם משה ופנינה אדרי, המתגוררים ברמת החייל/צהלה בתל אביב.

אצל אדרי בקיסריה מחזיק נתניהו משרד מאולתר, ובו הוא מקיים כמעט את כל פגישותיו. מכיוון שאף ילוד אישה לא יכול לעמוד במבחני ההיגיינה והחיטוי הנדרשים כדי להיכנס לקודש־הקודשים עצמו (בית נתניהו בקיסריה), הרי שנדרש משרד חלופי. יש גם אספקה שוטפת של אספרסו כפול. זוהי, אגב, טובת הנאה לכל דבר. נשאלת השאלה, אם חוץ מביבי עצמו ועורכי הדין מלכו ושמרון, כף רגלו של אדם זר לא תדרוך בדרך כלל בווילה המקודשת בקיסריה, למה צריכה המדינה להשקיע מאות אלפי שקלים בשנה באחזקתה ובמימון גחמותיה של בעלת הבית? מילא.

נחזור לאחים אדרי. הם בעלי ה"סינמה סיטי" בישראל ונחשבים למי שמחזיקים את תעשיית הקולנוע הישראלית על גבם. בסרטים שהם מפיקים יש השתתפות של קרנות ממשלתיות ותמיכה ממלכתית. ל"סינמה סיטי" בבעלותם יש בעיות רגולטוריות עם משמעויות כלכליות כבדות. בירושלים אין אישור להקרין סרטים בשבת. בבאר שבע יש בעיית רישוי עירוני. קרבה למלכות לא יכולה להזיק.

השרה מירי רגב, שאחראית על התחום, נחשבת לעושת דברה של הגברת נתניהו, ולפעמים גם של האדון. אז ליאון אדרי מספק שירותי משרד, ואילו אחיו התקשורתי ממנו, משה, מספק בידור: בני הזוג אדרי נוהגים להוציא את בני הזוג נתניהו, בקביעות, לצפייה בסרטי קולנוע. לא, הם לא רוכשים כרטיסים וקונים לעצמם פופקורן. הם רואים קולנוע ביחד בהקרנות פרטיות המתקיימות באולם הפרטי המפואר של "יס פלנט", הממוקם במתחם ההנהלה של החברה ברחוב משכית בהרצליה פיתוח. "יס פלנט" הם המתחרים של "סינמה סיטי", והאחים אדרי כנראה משלמים כסף לא קטן תמורת התענוג. מדובר בעלות של אלפי שקלים להקרנה. בכל פעם שזה קורה (בשנה האחרונה לפחות פעמיים), מפונים משרדי ההנהלה מראש, השב"כ משתלט על המתחם, האזור מוכרז סטרילי, ואז מגיעים שני הזוגות לצפייה המאורגנת. אם אתם רוצים לארגן לעצמכם צפייה כזו, תתכוננו להיפרד ממשהו כמו 5,000 שקל. או שתבקשו יפה ממשה אדרי.

ועוד משהו: לאחרונה, אחרי שאחרים סירבו, נטל אדרי על עצמו להפיק ולממן מיזם טלוויזיוני יוקרתי במיוחד: סרט על חייו של שמואל בן־ארצי, אביה של הרעיה המלכותית. צוותי צילום שוטטו בערבות פולין יחד איתה ועם צאצאיה, במסע בעקבות האב שהוליד את השושלת שחידשה את המלכות בישראל. בקרוב על מסך הטלוויזיה הקרוב לביתכם.

לא בטוח שנתניהו מבין את מצבו. בשבועות האחרונים הוא נע ונד בין מצבי רוח משתנים. הוא עדיין לא מאמין שזה קורה לו. יש רגעים שבהם הוא משוכנע שהכל כלאם פאדי, החברים ששתל במקומות הנכונים יספקו את הסחורה בזמן אמת. יש רגעים אחרים, שבהם הוא הוגה בתוכניות הצלה נואשות. אחת האפשרויות היא להכריז על נבצרות זמנית, לדרוש משפט בזק ולנהל מאבק משפטי שיוביל לזיכוי. במהלך הזמן הזה, מישהו אחר יצטרך למלא את מקומו של נתניהו. ביבי, שמעולם לא מינה מ"מ ראש ממשלה רק כדי להימנע מלהגות בעצם האפשרות שבן אנוש יכול למלא את מקומו, צריך עכשיו לבחור בידי מי יפקיד את הפיקדון היקר הזה (המדינה שלנו).

ובכן, החברים ישראל כץ וגלעד ארדן מוזמנים להירגע. אם וכאשר ייצא נתניהו לנבצרות (ממש לא בטוח שזה יקרה), המ"מ יהיה צחי הנגבי. מתברר שההתפלשות של הנגבי במדמנה מלאת בדלי סיגרים ושאריות שמפניה חמוצה השתלמה. כרגע, הוא המיועד. אם כי, בעוד רגע זה יכול להיות כבר מישהו אחר.

4. מלחמות העבודה

(הטור נכתב לפני שח"כ הרצוג אושפז בבית החולים איכילוב בשל חשש לאירוע מוחי קל)

לבוז'י הרצוג היה שבוע מצוין. מכיוון שגופתו של הרצוג נגררת לאורכו ולרוחבו של הטור הזה על בסיס קבוע, הרי שמן הצדק לציין גם כשקורים לו דברים טובים. ראשית, התיק נגדו נסגר. אפשר לטעון שזה רק בגלל "חוסר ראיות", אבל נדמה לי שנתניהו היה קונה סגירה כזו עכשיו בשתי ידיים. שנית, לאחר זמן רב המחנה הציוני נראית כמי שחוזרת לעניינים. הצטרפותם של האלופים במילואים עמירם לוין ויום טוב סמיה, וגם תא"ל דני ארדיטי, בנוסף לאבי גבאי שממשיך לחרוש את השטח במרץ, מחזירה את הצבע ללחיים הנפולות של ראשי המפלגה שהסקרים מנבאים לה תוצאה חד־ספרתית. גם הבג"ץ שהגיש הרצוג נגד ריבוי התפקידים של נתניהו ובעיקר המשך ההחזקה בתיק התקשורת נתפס כמדויק ביותר השבוע, ובג"ץ אכן הורה למדינה ולנתניהו לנמק.

אבל הדובדבן שבקצפת הזו הוא, כמובן, הניצחון המהדהד של הרצוג על שלי יחימוביץ' במאבק על תפקיד מזכ"ל העבודה. לסיבוב השני עלו יאיא פינק הנתמך על ידי יחימוביץ', וערן חרמוני הנתמך על ידי הרצוג. פינק היה רחוק 6 קולות מניצחון בסיבוב הראשון, שהתקיים בשבוע שעבר. אבל אז, בבוקר יום שישי, התעורר מזכ"ל ההסתדרות אבי ניסנקורן לכתבת שער ב"דה מרקר", שלפיה עפר עיני ממשיך לנהל את ההסתדרות מאחורי גבו. ניסנקורן ייחס את הפיצ'ר הזה לשלי יחימוביץ' (היא כנראה בכלל לא הייתה מעורבת), והתפוצץ. ניסנקורן הקים באותו יום חמ"ל והשקיע את הימים הבאים בכל כוחו למען חרמוני. זה, כנראה, מה שהטה את הכף. יאיא פינק הפסיד בסיבוב השני בהפרש של 30 קולות. חוט השערה הפריד בינו (ובינה) לבין ניצחון משמעותי ביותר, שיכול היה לסמן תחילתו של עידן חדש בעבודה. אבל זה לא קרה.

 יצחק הרצוג בכנס מפלגת העבודה. צילום: אבשלום ששוני

ליאיא פינק הייתה תוכנית: הוא היה מכריז על פריימריז פתוחים בעבודה ומאפשר לכל אחד להצביע או להיבחר לראשות המפלגה. זה יכול היה להיות אירוע מטלטל על המפה הפוליטית בישראל, אבל עכשיו זה סתם רעיון שנגנז. ליחימוביץ' זהו כישלון נוסף בשרשרת ארוכה מדי, שמסבך את מצבה ואת תדמיתה. היא אמורה לקבל בקרוב מאוד החלטה אם להתמודד לראשות ההסתדרות. אם תחליט שכן, היא תעשה את זה על הפלטפורמה של סיעת איתן כבל בהסתדרות. יחימוביץ' ממשיכה להנהיג מחנה גדול בעבודה ומתמודדת בכל הסיבובים האחרונים נגד שאר העולם לבדה, אבל טעם חמוץ של כישלון מתמשך הוא לא בשורה טובה לאף אחד, גם לא לה.

הפעלתנות סביב העבודה גדולה בהרבה מהפוטנציאל האלקטורלי הנוכחי שלה. על אבי גבאי כבר דיברנו. אראל מרגלית משקיע את השבועות האחרונים בחקירת פרשת הצוללות ומביא לא מעט חומר. עמיר פרץ מסתמן כמועמד מוביל. אבל זה רחוק מלהיות הסוף. ח"כ עמר בר־לב שוקל ברצינות להתמודד בעצמו. גם סתיו שפיר בודקת. יש מצב שאם שפיר לא תתמודד, יעשה את זה אלדד יניב. הציר הלא קיים (בינתיים) בינו לבין אהוד ברק, שמחזר אחרי עמיר פרץ, יכול להגדיר את כל הכללים מחדש.

מה יעשה הרצוג עצמו? הוא כבר רמז שאם יגיע מישהו משמעותי לעבודה (אשכנזי, בוגי), הוא יפנה את הזירה. בינתיים, מישהו כזה לא מגיע, אז הרצוג אומר לעצמו שבמועמדים הנוכחיים אין שום דבר שחסר אצלו. בינתיים, כולם מדברים עם כולם, והתחושה היא של מפלגה חיה ותוססת. הספינה טובעת, אבל העכברים רוקדים בטירוף על הסיפון העליון. הם כנראה יודעים משהו שאנחנו לא.

bencaspit5@gmail.com

גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.