אלא שבכך לא תם "המשחק". שר המשפטים לא חותם חתימת קיום בלי שמחלקת החנינות במשרד המשפטים, שהיא חלק מפרקליטות המדינה, מציגה בפניו את עמדתה. וכאן נמצא העוקץ האמיתי: עוד לא קרה ששר המשפטים צירף את חתימתו לכתב חנינה למרות התנגדות מחלקת החנינות שבמשרדו. מה שנראה שהופך את סמכויותיו של הנשיא ללא משמעותיות, שכן הוא צריך לקבל מראש את עמדת מחלקת החנינות, כדי לדעת כיצד ינהג שר המשפטים. ושוב, עוד לא קרה שהנשיא החליט בניגוד לעמדת “המחלקה”, הרי הוא יודע שאם אין אישור שלה, שר המשפטים לא יוסיף את חתימתו לכתב החנינה – ואז הביזיון יהיה כפול ומכופל.
לדעתי, מה שעשה אז פרקליט המדינה פגע, לכאורה, בתקינותו של ההליך הפלילי. לאחר מכן נדמה שלא היה עוד לאולמרט כל סיכוי במשפטו. בית המשפט העליון היה צריך, לדעתי, לזרוק לכל הרוחות את הרשעתו, אבל הוא לא עשה כך. וזה לא היה התרגיל המשפטי היחיד. גם הסיפור עם שולה זקן לא נראה נקי, בלשון המעטה, כמו גם העובדה שבפרקליטות ביקשו להמשיך במשפטו של אולמרט בפרשת הולילנד, חרף העובדה שהעד המרכזי שמואל דכנר, שוב עד מדינה, נפטר במהלך עדותו, בלי שניתנה לסנגוריו של אולמרט האפשרות לחקור אותו על דוכן העדים.
יכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה הסתייגויות מהדרך שבה נהגה הפרקליטות באותם ימים, אבל די במה שנאמר עד כה כדי לנחש שאין סיכוי שמחלקת החנינות תמליץ בפני שר המשפטים להצטרף להחלטה של הנשיא, אם אכן תהיה כזאת, לחון את אולמרט.
נראה שבפרקליטות המדינה לא לוקחים שבויים. שם יודעים לכאורה כיצד לנהוג במי שמבקש לסטות מן השורה – ואת הדברים האלה אני אומר נוכח הכעס הבלתי מוסתר על מי שהיה שר המשפטים בממשלתו של אולמרט. דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל, איש אקדמיה מוערך ביותר, היה בבחינת קוץ בישבנה של המערכת.
בעבר ידעו שם כיצד להתמודד עם שרי משפטים שלא “שיתפו פעולה”. אינני יודע אם יש אמת בדעה הרווחת בחוגים שונים שהדרך להיפטר מפרידמן עברה דרך הרשעתו של אולמרט, אבל איני חושב שהכל היה כשר בזמנו, מה שמוביל אותי לומר שסיכוייו של אולמרט שואפים כעת לאפס.
התרעות פיקוד העורף