אחד הדברים הכי גרועים בלהיות מבוגר הוא הצורך לקבל החלטות. ככל שאתה גדל והופך ליותר ״מבוגר״, החיים מעמידים לך יותר ויותר אפשרויות שמהן אתה צריך לבחור. ואני לא טוב בקבלת החלטות. למעשה, אני האדם הכי לא החלטי שנולד אי פעם במדינת היהודים. בחיי, אין החלטה שאני מקבל ושעתיים אחר כך לא מתחיל לפקפק בה.

פעם זה היה הרבה יותר פשוט: החיים לא היו מסובכים ויכולת להתגלגל איתם (אני שונא את המילה הזו ״מתגלגל״ על כל צורותיה, ועוד יותר את מילת האחות שלה ״זורם״, אבל במקרה הזה אין מילה מדויקת יותר שניתן למצוא). כל עוד היית בבית הספר החיים צומצמו למערכת שעות קבועה, למסיבת כיתה ביום שישי, ולא היית צריך לעשות יותר מדי. יכולת להתגלגל בין שיעור לשיעור ולצלוח ככה את מיטב שנות הילדות.

בצבא זה בכלל היה פשוט: הכל היה מסודר וקבוע וזכות ההחלטה ממש נשללה ממך. הצבא בחר בשבילך הכל. ואף על פי שהרגשת שזה דבר נורא, בדיעבד הבנת כמה שזה היה נפלא וכמה זה הפך את החיים לפשוטים.



אחרי הצבא נזרקת לעולם ונדרשת לעמוד על הרגליים, לקבל החלטות בעצמך ולשאת בתוצאות שלהן. במקרה שלי, זה היה טראומטי. פגשתי לראשונה סמים, שגרמו לי להאמין שמצאתי את הגאולה. היה לי ברור שברגע שאתה עובר לשימוש שוטף בסמים, העולם מצטמצם לשתי שאלות עיקריות: איך להשיג את המנה הבאה? וכמה מהר אפשר לעשות את זה? איזה כיף.

כשאתה עמוק בתוך הסמים המציאות שלך הופכת למאוד ברורה. כל החלטה אתה מקבל ממקום שבו יש אינטרס אחד ויחיד: להשיג עוד סמים. הכל נשקל על פי התשובה לשאלה אם הצעד הזה יביא לי עוד סמים (וכמה מהר).

זה מאוד פשוט להסתכל ככה על העולם. אפילו בתחום המבלבל ביותר, שבו הכי קשה לקבל החלטות, התחום הרומנטי, הכל הופך לקל מאוד. כי כשאתה נרקומן סמים, זה משהו שהוא הרבה יותר חשוב לך מנשים. ואלוהים, כמה שזה מקל על החיים כשלנשים אין כוח כל כך חזק עליך. זה אחד הדברים שהכי אהבתי בסמים.

גם כשהסתיים עניין הסמים, עדיין היה קל ופשוט לחיות, כי חייתי במכוני גמילה. שם קיבלתי לו״ז יומי והוראות ברורות מה מותר ומה אסור. לא נשאר לי מרחב תמרון ואהבתי את זה. בגלל זה אני אחד האנשים הבודדים שנשארו מרצונם במכון גמילה במשך כמעט שנה לאחר שסיימו את התהליך. כל עוד יכולתי להישאר שם, נשארתי. אבל בסופו של דבר הגיע היום שבו נאמר לי על ידי מנהלי המכון הגמילה ש״עם כל הרצון הטוב, ועם כמה שאנחנו אוהבים אותך, וכמה שזה כלכלי לנו שאתה ממשיך לשלם על השהות כאן, עליך לצאת לחיים״.

״מה, באמת? אני חייב?״, שאלתי ספק התחננתי. ״כן, זה מה שכולם עושים״, השיבו לי.

****
בתחילת נובמבר 2010 ארזתי את חפצי, יצאתי ממכון הגמילה והתחלתי לחיות. מאז החיים שלי הלכו ותפחו, ומספר האפשרויות שעמדו בפני בכל צעד שעשיתי רק גדל. בהתחלה זה היה עוד בסדר, כי אשתי היא זו שקיבלה בשבילי את ההחלטות בצמתים המכריעים, אבל לפני שלוש שנים נולד לנו ילד, והיא הפסיקה להיות הבייביסיטר שלי. פתאום היה לה תינוק אחר שצריך לטפל בו, וכך אני נשארתי לבדי בעולם האכזר, עם הצורך להחליט בעצמי ולנווט את חיי. איזה סיוט.

בכל החלטה שקיבלתי הגיעו אחריה חרטות, פקפוקים וחרדות. לכן הורדתי אפליקציה בטלפון של הטלת מטבע, וכך אני מקבל את ההחלטות שלי בחיים - על פי הטלת מטבע וירטואלי באפליקציה. כל סיטואציה שבה אני נתקל ומחייבת אותי לבחור בין אופציות קיימות, מובילה אותי לשלוף את הנייד, לפתוח את אפליקציית הקפצת המטבע, להטיל ולבצע את הבחירה. וזה קורה עשרות פעמים ביום. אפליקציית הטלת המטבע היא האפליקציה המשומשת ביותר אצלי בנייד. החיים שלי, רבותי, הם תוצאה של אפליקציה.

מדברים הרבה על היום שבו מחשבים ובני אדם יתמזגו ויהפכו לאחד, ומחשבים יקבלו חיים משלהם. אבל למעשה הדבר קורה כבר בימינו אלה. בזכותי. כשחושבים על זה, בפעם הראשונה אפליקציה קיימת מצאה לה ״גוף מארח״ - אני - והשתלטה עליו. הרי האדם שאני הוא בעצם תוצאה של אלגוריתם של מטבע באפליקציה.

אפילו את הטור הזה אני כותב לאחר שהיו לי שני נושאים שחשבתי לכתוב עליהם. לא ידעתי מה מהם עדיף, אז פתחתי את האפליקציה, הטלתי את המטבע והוא נפל על הצד שאומר לי לבחור בנושא הזה: הקושי שלי להתמודד עם בחירות.

למעשה יוצא שיש לי שתי אופציות בחיים: או לחזור לסמים או להפוך לאפליקציה. כמובן שגם בין האפשרויות אני צריך לבחור, אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה - ברור לי שאם אטיל מטבע בנושא הזה, האפליקציה שמתארחת בגוף שלי תבחר בעצמה ותדאג שהמטבע ייפול על הצד שבו אחליט להמשיך לחיות כאפליקציה. אלוהים, רק עכשיו אני מבין שנלכדתי בתוך אפליקציה שאין לי מושג איך להיחלץ ממנה. הפכתי לשבוי שלה. הלו, הצילו, מישהו, תעזרו לי לצאת מכאן!