החלטתי לעזוב לבנק אחר, דיגיטלי, מהיר וזול יותר. המנהלת ביקשה ממני בקול רך ונעים שאסביר לה מה קרה, ואמרתי שנדרשתי לסור, רק כדי לחתום על איזו פעולה קטנה, או שאעביר בפקס. "אבל כיוון שכבר 2017... זה לא הגיוני... בשביל פעולה קטנה, אני...". המשפטים שלי נקטעו כי הייתי נסער ונשימתי התקצרה, וידעתי שאלה הדקות האחרונות שלי. בסניף.
ואז המנהלת טענה שהנהלים השתנו, ושבשנים קודמות הם יכלו לעשות את הפעולה הקטנה טלפונית, והיום כבר לא, והיא ממש מתנצלת, וזה לא קשור אליה והיא ביקשה ממני להתקרב למחשב שלה, והראתה לי איך מתבצעת הפעולה הקטנה, וכשהתקרבתי, הרחתי את הבושם שלה, שהיה מתקתק כזה, אבל לא מתוק מדי, משהו עדין ואלגנטי, בעצם בכלל לא מתוק, אלא יותר חמוץ–מתוק, כמו של וניל עם לימון, והיא אמרה שהיא תשתדל לעבור על התיק שלי, לראות מה היא יכולה לעשות, וכשהיא אמרה את זה, שמתי לב שהיא מטופחת מאוד, ודי צעירה כדי להיות מנהלת של סניף, והיא הייתה נינוחה, ושפעה ביטחון עצמי, והיו לה שני קמטי צחוק חמודים בזוויות הפה, היא הזכירה לי את איימי שווימר רק יותר נאה, ופחות וולגרית, והבחנתי שהיא מאופרת בצורה מדויקת, לא איפור כבד מדי שמחשיד, כי אני זוכר שאחת המורות במכללה שלמדתי בה הייתה עטויה שכבות איפור מוגזמות, וידעתי שרק אדם שמסתיר משהו מתאפר כל כך הרבה, ואחר כך התברר שהיא מנהלת רומן עם אחד המורים מאחורי גבו של בעלה.
ובזמן שהיא המשיכה לדבר, היא שלפה מסמכים שעליהם אני צריך לחתום, ושוב האריכה את המ"ם, וחלמתי וחתמתי ויצאתי, והיא חייכה ואמרה, איזה כיף שאתה איתנו, והיא קראה בשמי, שזה היה מרגש, וסגרה את דלת הזכוכית הבנקאית שלה אחרַי.
התרעות פיקוד העורף