השבוע נכנסתי בסערה הבנקה - כלומר לבנק, והכרזתי קבל עם ושתי פקידות שאני עוזב את הסניף. מיד התקבצה סביבי אחת הפקידות, שמתברר שהיא המנהלת, והאזינה לשוועתי: די, אני לא מסוגל יותר, הבנק גובה ממני עלויות גבוהות, ועל כל דבר קטן אני נדרש להיכנס ולחתום. "איני יכול עוד", אמרתי בקול צרוד משהו, שהזכיר לקהל המצומצם והנדהם את פרישתו הדרמטית של מנחם בגין ז"ל.

החלטתי לעזוב לבנק אחר, דיגיטלי, מהיר וזול יותר. המנהלת ביקשה ממני בקול רך ונעים שאסביר לה מה קרה, ואמרתי שנדרשתי לסור, רק כדי לחתום על איזו פעולה קטנה, או שאעביר בפקס. "אבל כיוון שכבר 2017... זה לא הגיוני... בשביל פעולה קטנה, אני...". המשפטים שלי נקטעו כי הייתי נסער ונשימתי התקצרה, וידעתי שאלה הדקות האחרונות שלי. בסניף.

ואז המנהלת טענה שהנהלים השתנו, ושבשנים קודמות הם יכלו לעשות את הפעולה הקטנה טלפונית, והיום כבר לא, והיא ממש מתנצלת, וזה לא קשור אליה והיא ביקשה ממני להתקרב למחשב שלה, והראתה לי איך מתבצעת הפעולה הקטנה, וכשהתקרבתי, הרחתי את הבושם שלה, שהיה מתקתק כזה, אבל לא מתוק מדי, משהו עדין ואלגנטי, בעצם בכלל לא מתוק, אלא יותר חמוץ–מתוק, כמו של וניל עם לימון, והיא אמרה שהיא תשתדל לעבור על התיק שלי, לראות מה היא יכולה לעשות, וכשהיא אמרה את זה, שמתי לב שהיא מטופחת מאוד, ודי צעירה כדי להיות מנהלת של סניף, והיא הייתה נינוחה, ושפעה ביטחון עצמי, והיו לה שני קמטי צחוק חמודים בזוויות הפה, היא הזכירה לי את איימי שווימר רק יותר נאה, ופחות וולגרית, והבחנתי שהיא מאופרת בצורה מדויקת, לא איפור כבד מדי שמחשיד, כי אני זוכר שאחת המורות במכללה שלמדתי בה הייתה עטויה שכבות איפור מוגזמות, וידעתי שרק אדם שמסתיר משהו מתאפר כל כך הרבה, ואחר כך התברר שהיא מנהלת רומן עם אחד המורים מאחורי גבו של בעלה.



 "היא קראה בשמי, וזה היה מרגש" 

אבל מנהלת הסניף הייתה מידתית, ומיד נבהלתי מעצמי, וחשבתי שזה מיזוגיני להתייחס למראה שלה, ועלי להיות ענייני ולחשוב רק על הפעולה הקטנה, ואמרתי לה שהיא צודקת. אז היא שאלה אם שמעתי כבר על ההלוואות שהבנק מציע, ואמרתי שאני ממש לא זקוק להלוואה, כלומר, אני דווקא רוצה לנסוע באפריל לחו"ל, אבל זה בטח לא יסתדר השנה, ואז היא שאלה אם יש לי חמש דקות, והיא סגרה את דלת הזכוכית הבנקאית שלה, והתיישבה לידי על מין ספה קטנה, ובכלל לא נתנה לי להרגיש שהיא מנהלת סניף, אלא להפך, היא הפכה למין חברה שבאה לעזור לי, אז אמרתי לה שאני מרגיש שהולך להיות פה שוד בנק, רק שהפעם הבנק הולך לשדוד אותי, ואז קמטי הצחוק שלה הפכו לחיוך, ולצחוק אמיתי, והיא לקחה את גופה אחורה וקדימה על הספה הקטנה, וגם נתנה לעצמה מכה קלה עם היד על הברך, במין צחוק מופרז ולא מידתי יחסית לבדיחה, אבל חשבתי שאולי משום שסביבת העבודה שלה נטולת הומור, היא מפריזה לצחוק מכל בדיחה קטנה, והיא שאלה לאן חשבתי לנסוע, ואמרתי שכנראה לאירופה, והיא אמרה לא לא לא, לא לאן אתה רוצה, אלא לאן אתה חולם לנסוע, ואמרתי שהחלום זה יפן, אך ודאי לא אוכל להרשות לעצמי, והיא קטעה אותי, ואמרה שפה זה המקום לחלום, והיא האריכה קצת את המ"ם הסופית.

ובזמן שהיא המשיכה לדבר, היא שלפה מסמכים שעליהם אני צריך לחתום, ושוב האריכה את המ"ם, וחלמתי וחתמתי ויצאתי, והיא חייכה ואמרה, איזה כיף שאתה איתנו, והיא קראה בשמי, שזה היה מרגש, וסגרה את דלת הזכוכית הבנקאית שלה אחרַי.

בערב אשתי שאלה אם עזבתי את הסניף, כמו שדיברנו. ואז שמתי לב שאשתי כבר לא מתאפרת כמו פעם. והיא לא הסתכלה עלי, אלא דיברה תוך שהיא אספה את שאריות הלכלוך מהחור של הכיור במטבח, והיא לבשה טרנינג מהוה כזה, עם אפודה אדומה סרוגה ועצובה. אמרתי לה שבסוף לא עזבתי, והיא שאלה למה, הרי רצינו, אמרתי לה שהשאלה היא לא מה רצינו, אלא על מה אנחנו חולמים. וחשבתי שאיפור וחיוך ובושם ודיבור רך זאת מניפולציה, זה הפייק ניוז, והאמת נמצאת עכשיו בג'יפה של הכיור במטבח.