מתבשלת לאט: כך למדתי לדחות הנאות מיידיות ולהשיג אורך רוח

אני באמת לא מבינה איך אישה חסרת סבלנות שכמותי, שאוהבת לקבל תוצאות מיידיות ומענה על כל גחמותיה כאן ועכשיו נכנעה לבישול ארוך ואטי. כזה שנשאר בתנור כל הלילה. אסור להציץ בו, אפילו לא לרגע. למדתי לבשל לפני שנה וקצת, וזה שינה את חיי. לא כמו את חייהם של המשתתפים ב"מאסטר שף", אין פה דרמה או פסנתר ברקע. אבל גיליתי שעמידה במטבח, גם אם הוא קטן וצפוף, מרגיעה לי את הנפש.

השעה היא רק 12:00 בצהריים, אבל אל תיגעי בסיר עד 21:00, הפצירה בי זו שנתנה לי את המתכון. את חייבת להיות סבלנית, להתאפק, גם אם לא תוכלי לעמוד בפני הריחות, האדים והצלילים של המקרוני המתפקע בפנים כמו קליפות תפוחי אדמה שנצרבות במדורה. הייתי ילדה טובה. הסתובבתי ליד הסיר עם מגבת מיוחדת למטבח וחיכיתי בסבלנות. מאז שהתחלתי לבשל יש לי מגבות מטבח מיוחדות. כבר לא מסתפקת במגבוני נייר או במגבות גדולות שעברו הסבה. למדתי לא להסתפק במועט. לא להתפשר. וזה קשה להפסיק את ההרגל הזה שלך, שרגיל להתיישר עם העולם, ולדרוש שהעולם יתיישר איתי פעם אחת ולתמיד.

מי היה מאמין לפני עשר שנים שאעמיד סיר בבישול ארוך. על פלטה. כזה שצריך להתעלם ממנו בזמן שהוא מתחמם ומערבל בתוכו אוכל מנחם. זה אפילו די מזוכיסטי, קצת כמו לפגוש יום-יום את הבחור שאת אוהבת ולדעת שיש לו מישהי אחרת ואין לך מה לעשות. רק לחכות בינתיים. אולי יום אחד הוא ייפרד ממנה ויהיה שלך. רק אם תצליחי להתאפק ולשמור את עצמך שלמה עד אז. בלי צריבות.

בשעה חמש נשברתי, הסטתי קצת את המכסה כדי לראות אם הביצים שאמרו לי לזרוק ככה סתם למעלה, עדיין במצב צבירה אכיל. הסיר בעבע, רוטב הפסטה קרץ לי כמו עגבנייה שמפלרטטת עם אייל שני. רציתי לטעום אבל ידעתי שכל תנועה לא רצונית של מכסה הסיר תהיה קטלנית הרבה יותר מרומן אסור שמתגלה.

לא מזמן הבנתי שהעובדה שגדלתי עם המשפט הזה גם אם אני לא באמת מאמינה בו, השפיעה עלי לרעה. הוא שם תמיד, מנקר לו בראש כשקורה משהו טוב. אז אני לא אומרת כלום. לא מספרת לאיש. עד שאני נשברת. אומרים שהדברים הטובים באמת הם הסמויים מהעין וגם אלה שמתבשלים להם לאט. מכל הכיוונים ומכל השכבות ובכל התחומים.

אז אני משתדלת לא ללחוץ, לתת לדברים לנוע בקצב של עצמם. לאן אני ממהרת בעצם, זה לא שיש לי יעד מסוים. רק דרך. בינתיים נזכרתי ששכחתי לשים שמן בסיר ופלחי תפוחי האדמה עלולים להישרף ולהידבק לתחתית. "את תמיד דואגת מה יהיה ביום שאחרי", אמר לי מישהו פעם, "במקום ליהנות מהרגע". הוא צודק, מה זה משנה מה יהיה אחר כך, אבל לכי תנקי אחר כך סיר נירוסטה שקנית ב-30 שקל במבצע ואין לו ציפוי טוב.

בשעה שמונה בערב בדיוק כבר הייתי רעבה מדי, כמעט הגעתי ליעד אבל לא הצלחתי להתאפק. יש בסך הכל עוד שעה, ותמיד הישורת האחרונה בריצה היא הקשה ביותר, נזכרתי. אבל זה הספיק לי. הפלירטוט הושלם, ואני כבר התעייפתי. זה דווקא כמעט הצליח לי הפעם. בסופו של דבר, אגב, אכלתי לבד.