באחד מערבי השבוע שעבר ישבתי, כהרגלי פעמיים בשבוע, בפאנל של תוכנית "הפטריוטים" בערוץ 20. לטובת מי שלא מכיר, התוכנית, בהנחייתו של אראל סג"ל, עוסקת בכל יום בנושאים שעל סדר היום, כשלפני כל דיון משודר קטע מעבר קצר, בדרך כלל כזה שמציג באופן מצחיק וסאטירי את הנושא הבא. כדי שיהיה ברור, כדי שאף אחד לא ייעלב, ובהוראת מועצת הכבלים והלוויין, מוצגת בפתח התוכנית שקופית שמבהירה כי התוכנית "עשויה להכיל תכנים סאטיריים, אשר אין לייחס להם שום משמעות אחרת או ניסיון לפגיעה".

אם נחזור לאותו ערב ספציפי, אחד הנושאים בתוכנית עסק בסקר שפורסם בעיתון "גלובס", שמצא כי 51% מהציבור סבורים ש"התקשורת הישראלית עוינת את בנימין נתניהו ורודפת אותו מסיבות לא ענייניות". במעברון שקדם לדיון הזה שודר קטע מסרט טבע של ה־BBC שזכה למיליוני צפיות, ובו נראים עשרות נחשים רודפים אחרי איגואנה מסכנה שמנסה לברוח מהם, כשברקע נשמעים קולותיהם של עיתונאים ופוליטיקאים מהשמאל שתוקפים את בנימין נתניהו. ההקשר היה ברור. הם הרודפים, הוא הנרדף. הם הנחשים, הוא האיגואנה.



כמעט שבוע עבר מהשידור הזה, עד שמישהו נזכר פתאום שיש כאן פוטנציאל טוב להתנפלות על ערוץ 20. במובן הזה, לא הופתענו. זה קורה לנו אחת לכמה זמן. רבים מאלה שהערוץ לא יורד להם טוב בגרון בגלל עמדות פוליטיות שאינן תואמות את עמדותיהם, מחפשים כל הזמן סיבות לנסות להצר את צעדיו. פעם זו ביקורת על הנשיא ריבלין שנראית לחובבי הדמוקרטיה כמו משהו שאסור לעשות במדינה דמוקרטית. פעם זו בדיחה לא מוצלחת על סתיו שפיר, שמקפיצה את אלה שבדיחות דומות ב"ארץ נהדרת" אף פעם לא הקפיצו אותם. הפעם זה היה סרטון הנחשים.

ביום שני החליט רינו צרור לפתוח עם הסיפור הזה את תוכניתו בגלי צה"ל במונולוג המשתלח הבא: "ראיתי את סרטון ההסתה שהציג אראל סג"ל בערוץ 20. נחשים ארסיים רודפים אחרי חרדון. הנחשים זה השמאל, החרדון זה נתניהו. וקולות הנחשים ברקע הם של אמנון אברמוביץ', בוז'י הרצוג, זהבה גלאון ואחרים... אין ספק שמידת ההסתה שבו אינה עומדת בתנאי שידור בסיסיים. בכל מקום מתוקן, תגובת הרשות האחראית הייתה מיידית, מכה בכיס, מיליון שקל קנס והתראה חמורה. לא, פה זה לא יקרה. מצד שני, ערוץ 20 מתמודד במכרז על ערוץ הכנסת. מוסר ואתיקה מוכחים זו דרישת סף. עם ההוכחה האחרונה של הערוץ, הייתי זורק אותם מכל המדרגות".

סרטון הנחשים. אראל סג"ל. צילום:אריק סולטן

חזק מאוד, תודו. עמוס במחשבות וברגשי אשמה, ניסיתי לבדוק איפה טעינו, ויצאתי לחפש תשובה. ללמוד, כמאמר רינו צרור, מעט מוסר ואתיקה. והיכן עוד אפשר ללמוד את שני אלה טוב יותר מאשר בדף הפייסבוק של האיש עצמו? היכן עוד אפשר באמת להפנים עמוק־עמוק את ההכרה שאסור בתכלית האיסור להשוות אנשים לנחשים משום שזו הסתה קשה, יותר מאשר בדף של איש הרוח והמחנך הזה?

**

ובכן, נובמבר 2011. מאות עיתונאים נפגשים בסינמטק לעוד אחד מאותם מפגשי "הלכה הדמוקרטיה, סותמים לנו את הפה". על הפרק הפעם הצעת חוק שמבקשת להעלות את הפיצוי, ללא הוכחת נזק, למי שתובע לשון הרע. "טוב שנפגשנו", כתב צרור עם שובו מהעצרת. "כוחו של האירוע בקיומו ובקול הברור שיצא ממנו. לא מוכנים, לא מקבלים ולא מפחדים... מול הניסיון להכות בערוץ 10, לסגור את החינוכית, למנות ולפטר ברשות השידור, להדיח בגל"צ, לתמרן את חדשות 2, כמו נגד חוקי השתקה מביכים, רק סולידריות".

הליהוק ברור. בתפקיד הקורבן - העיתונות. בתפקיד התוקפן - ממשלת נתניהו. וכדי שיהיה ברור עד כמה גדולה הסכנה, צרור בחר שלא להסתפק בטקסט. שהרי לפעמים, אתם יודעים, תמונה אחת שווה אלף מילים. וכך, למלל שלו, צורפה גם תמונה מטאפורית מרשימה מעולם החי. בתפקיד העיתונאים המותקפים, נראית בה חבורה של נמיות. בתפקיד ממשלת נתניהו התוקפת, לא תאמינו, נחש ארסי. הסתה? הסתה חמורה? הסתה מסוכנת? מה פתאום. יש את רינו ויש את האחרים. ומה שמותר לו, לא בהכרח מותר לכל ברייה אחרת.



רגע, לא סיימנו, בואו נמשיך. באותם ימים, עוד פוסט של רינו. גם הפעם הנושא דומה. גם הפעם, בתפקיד הרעים שרי הימין. הפעם, יש להם אפילו שמות. השר האחד, משה כחלון. השר השני, גלעד ארדן. "הם דורסים", כתב צרור. "במהירות ובכוונה. הם רוצים לפגוע בכל הגוף, לחתוך בו, לקצץ ביכולותיו... גם אם הרוח הרעה באה מן הימין הקיצוני, בכירי הליכוד עם הרוח הרעה, רובם ככולם... הם רוצים לדרוס. לשתק...". גם הפעם התלבט צרור כיצד להעביר את המסר, באופן חזק יותר ממה שיכולות מילים להעביר. להמחיש באמת איך נראה גלעד ארדן, לדוגמה, כשהוא "דורס", כשהוא "משתק" או כשהוא רוצה "לפגוע בכל הגוף, לחתוך בו, לקצץ ביכולותיו".

נו, יש לכם רעיון איזו חיה היא הראשונה שעלתה לרינו בראש, כמי שיכולה לשקף את כל זה? בינגו. גם לצד הטקסט הזה הוא בחר לשלב תמונה גדולה עם ראש של נחש ארסי. הסתה? הסתה חמורה? הסתה מסוכנת? זו ללא ספק אחת הדוגמאות המרהיבות לאדם שצועד באמצע אוגוסט במדבר יהודה עם ערימה של 600 ק"ג חמאה על הראש, ולא מרגיש שמשהו מטפטף.



צרור לא הסתפק בהשתלחות בסג"ל ובערוץ 20, אלא קיים בתוכניתו גם דיון סביב הסרטון. שלושה השתתפו בדיון הזה. דיקן בית הספר לתקשורת במכללת נתניה, הפרופ' מוטי נייגר, יועץ התקשורת אייל ארד וצרור עצמו. כל השלושה החזיקו באותה דעה בדיוק. זו דרכם של תועמלנים. אין להם עניין לקיים דיון. אין להם עניין לשמוע דעות אחרות. על אתיקה עיתונאית נדבר עוד מעט. צרור, כאמור, חשב שערוץ 20 חטא בהסתה שבגללה צריך לזרוק מכל המדרגות לא רק את אראל סג"ל, ולא רק את התוכנית שלו, אלא את כל הערוץ כולו. פרופ' נייגר, שלפי התרשמותי לא צפה בטלוויזיה ישראלית כבר שנים ארוכות, נזעק גם הוא וקבע שמדובר ב"סרטון שחוצה את הגבול של חופש הביטוי", כשהוא מסכים עם אייל ארד שהסרטון מזכיר את התעמולה הנאצית.

***

חצי מילה על ההתנהלות העיתונאית של רינו צרור. אם תבחרו באופן אקראי מאה עיתונאים, לא תמצאו בהם ולו אחד שינהל דיון שמאשים ערוץ טלוויזיה בהפצת סרטון תעמולה בנוסח הנאצים בלי לקחת ממנו תגובה ובלי לנסות להשיג מרואיין שיגן עליו. וזה לא שבערוץ 20 לא רצו להגיב. דווקא רצו מאוד. תוך כדי התוכנית, טלפנה דוברת הערוץ אל המערכת, וביקשה שמישהו מטעמו יעלה לשידור ויגיב. תעלו את אראל סג"ל, הפצירה, לא יכול להיות שכולם בדיון יסכימו שהוא מסית בנוסח נאצי ולא תישמע תגובתו. כלום. רינו צרור, איש המוסר והאתיקה, לא נתן.

אם צרור היה עיתונאי, הוא היה מבקש בעצמו מסג"ל לדבר. זה לא היה קשה. סג"ל עזב את אולפן גלי צה"ל דקה לפני שצרור התחיל לשדר. אבל צרור איננו עיתונאי. לא בגלל האתיקה העיתונאית הפגומה שלו. משום שאין לו הדבר הבסיסי שיש לעיתונאי. אין בו סקרנות עיתונאית. כי עיתונאי סקרן לא היה מפספס הזדמנות להעלות על הקו אחד שחושב שהסרטון איום ונורא ואחד שחושב שהסרטון לגיטימי ולנהל איתם דיון. כי זה דיון מעניין. כי זה דיון חשוב. אבל רינו לא מחפש עיתונות. רינו, לפני הכל, הוא פוליטיקאי. רינו מגיע לאולפן עם אג'נדה שיש להעביר, וכל מה שמפריע להעביר אותה, מיותר מבחינתו.

לפני כשנתיים הוכיח את זה היטב חנן עמיאור, עורך אתר ביקורת התקשורת "פרספקטיבה". עמיאור לקח, כדוגמה, יום שידור אחד של צרור והראה כיצד הליכוד והימין חוטפים אצלו בראש, אייטם אחרי אייטם, כשבאף אחד מהאייטמים לא מובאת תגובה, וכשבאף דיון אין מרואיין שמייצג את עמדת הצד המותקף. כדי להיות הגון, עמיאור טלפן אל צרור כדי לבקש את התייחסותו לסוגיה. "כל ששת האייטמים ששידרת היו ביקורתיים כלפי הממשלה ובאף אחד מהם לא אפשרת לדעה אחרת להישמע", העיר. "הבנתי מה אתה רוצה", השיב לו צרור, וטרק לו את הטלפון בפרצוף. זה האיש. זו הסובלנות שלו לדעות של אחרים.

גם כשאני מתאמץ מאוד, אני מתקשה להיזכר ביותר מדי דיונים ענייניים והוגנים שלו עם מישהו שחושב אחרת ממנו. על פי רוב, כאלה אינם מועלים לשידור כלל. כשהם כן, זה גולש לא פעם להתלהמות, ללעג ולעלבונות. פעם, אחרי סדרת פיגועים בפריז, כשדן מרגלית הציע בטוויטר לשלוח לצרפתים סיוע מההתנחלויות או לקלוט אותם לשיקום באריאל, הגיב רינו, איש התרבות, ב"זבל, מרגלית, זבל".

***

כשצרור קיבל את השעה היומית שלו, ניסו להסביר בגלי צה"ל שמדובר בתוכנית חברתית, לא פוליטית. "התוכנית שמה לה למטרה להביא לשידור את הנעשה ברחוב הישראלי, בפריפריה ובעיר, תוך מתן דגש על היומיום של האזרח, יוקר המחיה, חינוך, דיור, רווחה והפוליטיקה שמאחורי כל אלה...", כך הציגו אותה באתר האינטרנט של התחנה.

אני מציע למי שיש לו פנאי, לעבור על ההקלטות של התוכנית ולהיווכח בעצמו. אין יום שבו צרור לא משתלח, בכסות החברתית הזו, ביריביו הפוליטיים. 90% מהפתיחים שלו מוקדשים להתקפה על ראש הממשלה, על ממשלת הימין, ועל הימין כולו. את ראש ממשלת ישראל כינה האיש הזה, העדין בלשונו, הנחרד מהסתה, "ארדואן של ארץ הקודש". את האחריות לגל פיגועי הטרור האחרון הוא הפיל על היהודים העולים להר הבית ועל העיתון "מקור ראשון".

תעברו על דף הפייסבוק שלו ותראו כמה משקיע האיש בטיפוח פוזה של מי שנאבק למען סולידריות בין עיתונאים. זה בלוף. חרטא. הצגה אחת גדולה. מאחורי הסולידריות דה לה שמאטע הזו מסתתר פחד גדול. צרור מפחד פחד מוות שייקחו לו נתח מהגבינה. שהחתיכה התקשורתית שדינוזאורים שמאלנים כמוהו מחזיקים בה בכוח כבר עשרות שנים, תקטן. שמישהו אחר, שחושב אחרת, ירצה גם הוא ביס. לכן, הסולידריות שהוא דוחף אליה, היא סולידריות רק עם מי שמחזיקים באותה עמדה פוליטית זהה לשלו.

צילום מסך: פייסבוק

בשלהי 2011, כשצרור יצא נגד הניסיון להחליף את מפקד גלי צה"ל, יצחק טוניק, ביקש לדעת אחד העוקבים שלו בפייסבוק, למה קולו לא נשמע כששלוש שנים קודם לכן מצא את עצמו דודו אלהרר, איש הימין, מחוץ לגלי צה"ל. "היי רינו", כתב לו, "כשבעטו את דודו אלהרר מגל"צ, היכן היית? האם כשטוניק מעיף זה לא פוליטי, וכשטוניק מועף זה כן? "אין לי כוח ליללה המתמשכת הזו", השיב לו צרור, "דודו אלהרר הוא מן המוכשרים שבינינו, אבל דבריו לא היו ראויים לשידור. דבריו לא היו ראויים. מחשבתו, תפיסתו, כוונתו, היו ראויים מאוד... די עם זה, סיגריה, סוף". הבנתם את הדמוקרט והפלורליסט? האיש ראוי, דבריו לא ראויים. ממש כמו ערוץ 20, כשבעקבות דיון על קטע קצרצר בתוכנית אחת ספציפית, הוא כבר ממליץ לזרוק את הערוץ כולו מכל המדרגות בהתמודדות שלו במכרז על ערוץ הכנסת.

אבל שום דבר מזה, כאמור, כנראה לא מפריע ולא יפריע לאנשים מסוגו של צרור להמשיך להסתכל בראי ולראות שם את הסולידריות העיתונאית במלוא הדרה. "באופן חריג, אנו רואים צורך דחוף להתריע במשותף על המצב שבו עיתונאיות ועיתונאים הופכים יעד למסע דה־לגיטימציה נגדם אשר כולו נעשה על בסיס אישי, תוך הטלת דופי במניעיהם ובעבודתם המקצועית", נכתב בעצומה שעליה חתם לא מזמן, בניסיון להגן על רביב דרוקר מפני ביקורת קשה. חתם איש הסולידריות העיתונאית, ורץ לתקוף את עמיתו אראל סג"ל ולדרוש לטפל בערוץ 20 במלוא החומרה, להעניש אותו בכיסו ולזרוק אותו מהמכרז.

אבל רינו לא לבד בעניין הזה. השבוע, סביב אותה טרללת שהכתה עוד כמה אנשים, כתב ד"ר יובל דרור, דיקן בית הספר לתקשורת במכללה למינהל, שאראל סג"ל, מגיש "הפטריוטים", הוא יודונאצי. לא פחות ולא יותר. על עשירית ממה שנאמר על עיתונאים שהברנז'ה אוהבת, עפו כאן דיונים באולפנים, ודליה דורנר עלתה לשידור וזעפה, והמוני קולגות נהרו באוטובוסים כדי לחתום על עצומות שמזהירות מהידרדרות שסופה מי ישורנו. והשבוע? השבוע שקט.

***

עכשיו, מילה על הסרטון עצמו. מבין היושבים באולפן - מגיש ופאנליסטים - הייתי היחיד שראה אותו לפני השידור. אני מודה שהתקשיתי לצפות בו, אבל לא בגלל הסיבות שהפריעו לצרור. תמונות של בעל חיים רודף אחרי בעל חיים אחר ומנסה לטרוף אותו, הן משהו שלא עושה לי טוב. לא ראיתי שום בעיה אחרת עם הסרטון לפני ששודר, ואני לא רואה בעיה גם כעת, אחרי המהומה. ועדיין, למרות זאת, אני מוכן לשמוע הערות ולקבל ביקורת גם מצדו של מי שחושב אחרת ממני. אלא שלזה יש תנאי. התנאי הוא שהביקורת תבוא ממקום נקי.

ממי אני לא מוכן לקבל ביקורת? ממי ששחטו את ועד מתיישבי השומרון על סרטון שעוסק בעיתון ששמו "Hasmol" ושעורכו מכונה "הר שטירמר" (סרטון שאני עצמי מתחתי עליו ביקורת חריפה), ושוחטים את ערוץ 20 על קטע סאטירה שנראה להם לא ראוי, אבל שתקו כמו קרפיונים כשאנשי "ארץ נהדרת" פרסמו סטטוס שמציג את השר גדעון סער מקעקע מספרים על ידיהם של המסתננים מאפריקה בתמונה שאין יותר אושוויץ ממנה, ושתקו כשהם הציגו את ח"כ יעקב כץ, כצל'ה, כ"צייד היהודים" מהסרט "ממזרים חסרי כבוד" ושמו בפיו את הביטוי "העבודה משחררת", ושתקו כשלפני כמה ימים עמוס בידרמן פרסם ב"הארץ" קריקטורה שבה נראית מירי רגב תחת השלט "הליכודיאדה משחררת", ושתקו כש"שלום עכשיו" פרסמה מודעה שבה תחת הכותרת "כלבי התקיפה של הדמוקרטיה" נראים נתניהו, איילת שקד ונפתלי בנט כשהם משסים כלבי תקיפה, בפוזה שמזכירה לי את הנאצים קצת יותר מהסרטון של האיגואנה, ותלו על קולרו של אחד הכלבים האלה את הלוגו של ערוץ 20.

***

עוד מילה אחת אחרונה. אראל סג"ל הוא חבר אהוב שלי. בינו לבין רינו צרור יש הרבה מאוד הבדלים. הרלוונטי ביותר לענייננו, שסג"ל יהיה מוכן להיהרג כדי לתת גם לאנשים שחושבים אחרת ממנו לדבר. צרור יהיה מוכן להרוג כדי שזה לא יקרה.

kalman.liebskind@maariv.co.il