בלילה שבין יום ראשון ליום שני, כאשר מחוגי השעון יצביעו על השעה 12:00, והצג מתחתיו יראה 13.2.2017, אעמוד באמצע הסלון, לבושה בפיג'מה הכי חגיגית שיש לי ואצעק באוזני בן זוגי: “אני בת 27!".

הוא, סביר להניח, ינשק אותי ברכות, ילחש כמה מילות ברכה וייגש אל החדר להביא את המתנה שלה אני מצפה כבר חודשיים. איני יודעת מה הוא קנה לי, טבעת זה מוקדם מדי, ושאר תכשיטים אני לא מחבבת במיוחד.

אני לא בחורה חומרנית. מעולם לא רדפתי אחר מתנות, אבל לזאת אני מצפה במיוחד, במשך יותר מדי זמן. אני למשל מחטטת לו בסלולרי. כשהוא מאחר, אני שולחת לו הודעה בסגנון: “אני יודעת שאתה עסוק עם המתנה שלי".



יום שישי אחד, כשהתארח אצלנו חברו הטוב ביותר, שלחתי את בן זוגי להביא עוד בירות מהמקרר והתחננתי בפני החבר שיגלה לי. זה לא עזר לי, לא הצלחתי לגלות מה רכש לי האיש שאני אוהבת.

אני והוא חוגגים את יום ההולדת באותו השבוע. הוא ב־17 בפברואר, ארבעה ימים אחרי. כששאלתי אותו מה ירצה ליום הולדתו, חשב רגע ואמר: “את יודעת, כבר 22 שנה, מגיל 15, לא קיבלתי מתנת יום הולדת".

נשכתי את שפתי, רציתי לומר לו שאם יבקש, את כל העולם אביא לו, את הירח אקרב עד כף ידו ואת כל האוקיינוסים והימים שהוא כל כך אוהב אצמיד אל חוף ילדותו. מכיוון שלא רציתי להלחיץ אותו, שאלתי: “מה תרצה?". אהובי חשב רגע ואמר: “פעם רציתי ספינה להרכבה, כזו שבונים מאפס. ראיתי כמה כאלו באינטרנט, 9,000 חלקים. את זה אני הכי רוצה".

לפני כמה ימים, בדיוק כשהוא ניקה את השטיח ואני טיגנתי שניצלים לקולה של להקת כוורת ברקע, נשמעה דפיקה בדלת. בן זוגי ניגש לפתוח וצעק: “הספינה שלי הגיעה!".

כיביתי את הגז והלכתי לסלון. הוא עמד שם, כשארגז גדול בידו. הביט בי בחיוך דבילי לחלוטין ועיניו זהרו. ממש כמו ילד שעקף את כולם במרוץ השליחים בבית הספר, רגע לפני הזכייה מדליה.

“הזמנתי לך את הספינה הכי טובה שמצאתי, מאוסטרליה. לא חשבתי שזה יגיע שבועיים לפני יום ההולדת שלך", הסברתי לו. שואב האבק ננטש מיד, והשולחן המעוצב בסלון הפך לשולחן עבודה הנושא את חלקי הספינה “דוס אמיגוס".

בכל יום, בחזרה מהעבודה, הוא נושק לי, שואל אם כתבתי משהו חדש, אוכל את מה שהכנתי ואוהב אותי לאט. מיד אחר כך מוזג לעצמו כוס פטל ומתחיל להרכיב את הספינה. משייף, גוזר, מדביק ומנהל שיחות עם החלקים ועם עצמו.

יש בי בלבול ענק של רגשות ביחס אליו. אני מביטה בו במבט אוהב, קניתי לו מתנה ליום ההולדת והוא אוהב אותה, משקיע בה וזורח כשהוא בונה אותה. אבל אני קנאית, איך הספינה הזו תופסת לי אותו לכל שעות הערב? ובכלל, זה ממש לא הוגן שהוא קיבל את המתנה הרבה לפני שאני קיבלתי.
אין לי מושג איך שוב זה קרה. בפעם המי יודע כמה בשבועות האחרונים, שוב פתחתי את הטור במילים על עצמי, ושוב הזרקור עבר אל בן זוגי. אין לי תובנות מיוחדות מגיל 26, הממתין לטיסת ההמשך שלו. כתבתי ספר שטרם יצא לאור, נשאתי המון הרצאות בארץ, גיליתי את צרפת, כיכבתי בפעם הראשונה בפרסומת, למדתי להקשות את לבי אל מול מילותיהם של מבקרים, עזבתי את יפו, משכתי את ידי ממועדוני זימה, את לשוני מאלכוהול זול, ואת מחשבותי מהרס עצמי. עסקתי רק בבנייה.

בשנה שעברה זו הייתה בניית קריירה. השנה הורדתי הילוך. הקדשתי את עצמי לבניית בית קטן וטוב. והיו קשיים והיה בכי. לו רק יכולתי לספר לכם את כל סיפור ההיכרות שלנו. מסיבות שאינן קשורות בי, אני עדיין לא יכולה, אבל מבטיחה שזה יגיע.

מה שכן אוכל לכתוב לכם, הוא שברגע שמבטי נתקל במבטו, בשבת אחת מול הים, ככה במקרה, כשלצדי עמד איש אחר שנהגתי לחשוב כי הוא האהוב שמיועד לי, הרגשתי זרם לא מוסבר, רטט מהתרגשות למראה הבחור עם הגומות והקעקועים שחייך אלי. “אני מכיר אותך", הוא אמר לי. “את לא הכותבת ההיא?".

“כן", עניתי, “אני הכותבת ההיא". והמבט שלנו נתקע, האחד בעיני השנייה. זיהיתי אצלו צימאון, ניסיתי, במבטי, להציע לו כוס מים, לבקש שיתקרב, אבל שום מילת הצעה לא נאמרה. בירכתי אותו ב"שבוע טוב", הסתובבתי והלכתי לדרכי. ידעתי כי מבטו נעוץ בגבי וידעתי כי עוד נשוב וניפגש.

אני מביטה על הספינה הזו שהוא בונה. היא מונחת ממש פה לידי. הוא עדיין ישן, אם ארצה אוכל להעלים אותה ברגע, את גניבת תשומת הלב הזו.
אבל אני דווקא מחייכת למראה ירכתי העץ שלה, שהצילו אותי מטביעה כמעט בטוחה בים האהבות הזמניות והמלנכוליה הטובה כל כך. הסיפון שהוא סיים לשייף ולהדביק אתמול, זה הסיפון הבטוח, החלק והישר כל כך, כרצפות ביתנו. עליהן הונחו שטיחים יפים לחמם רגליים בחורף, אהיל גדול ללילות חשוכים ואגרטל שקוף המתמלא פרחים בכל שישי.

אני רואה את המפרשים הלבנים שטרם העמיד על התרנים. איך הם פרושים כמו מפה לבנה, מראים את הדרך לחוף מבטחים. ובשעת צער, כאב ופחד בן זוגי אוחז בידי ומרגיע אותי שכל עוד יש רוח, יש תזוזה, והדרך צופה לנו טוב.

וישנם העוגנים הפזורים על השולחן טרם הדבקתם. כל אחד מהם כמו נושא את שמו, העוגן שלי. האיש שייתן לי את פת לחמו האחרונה, יעמוד לצדי בחדר לידה ויכאב את כאבי.

תותחי הספינה פה מגינים מפני שודדי ים. ואני ויודעת כמה פעמים נפגע הוא מאנשים שלקחו מטוב לבו, כמה צלקות יש בגופו. לרגע אני כמעט מתפתה להעיר אותו, רק כדי לנשק את ידיו, את עיניו, ולומר לו שאני איתו מול כל כאב.

אני מביטה בשאר חלקי הספינה ופתאום, אולי בפעם הראשונה בחיי, לא רוצה מתנה ליום ההולדת. הרי בחדר הסמוך נמצאת המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי.

נדיר שאני כותבת אליכם בעיניים דומעות. זה מה שקורה עכשיו. גם אם רק ינשק אותי ביום הולדתי ויגיד “מזל טוב, מרסל שלי", ארגיש כאילו קנה לי את כל העולם. הוא נס חיי, האור המאיר לי את פינות החשיכה.

לא יודעת מה אני רוצה לאחל לעצמי לקראת גיל 27. יש יותר מדי נרות על העוגה ופחות מדי בקשות לשנה הבאה. מספיק לי נר אחד, מתנה אחת ובקשה אחת: אותו. זה מה שרציתי וארצה כל חיי. רק אותו. ותפליג הספינה שלנו לאן שתפליג.