הנה שאלה שראש ממשלה ישראלי לא נאלץ להתמודד איתה עד הפגישה אתמול בין בנימין נתניהו לבין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ: מה מותר ומה אסור לומר לנשיא על רוסיה – וביתר פירוט: האם ועד כמה אפשר לסמוך על הנשיא שמה שנאמר בחדרו על הרוסים לא ימצא את דרכו, בסמכות וברשות, לאוזנו של ולדימיר פוטין.
זו שאלה כבדה, חשובה. על גבולה של ישראל מוצב היום כוח צבאי רוסי, ולא רחוק ממנה יוצאים מטוסים רוסיים להפצצות. ישראל למדה בתקופת הנשיא ברק אובמה לחיות – גם אם לא בנינוחות – עם ממשל אמריקאי אדיש להעמקת מעורבותה של רוסיה במזרח התיכון. השאלה הנוגעת לתקופתו של הנשיא טראמפ מטרידה יותר: האם ישראל תצטרך ללמוד לחיות עם ממשל אמריקאי שמעודד העמקה של המעורבות הרוסית במזרח התיכון או עם ממשל שמשתף את הרוסים בתוכניותיו ואולי גם בתוכניות של ידידיו במזרח התיכון.
הדבר היחיד שהיה חשוב אתמול הוא האווירה. לשמור על אווירה טובה, לא לעלות לנשיא על העצבים, לא לתת לו תחושה רעה, לא להתגרות בו, לא לאתגר אותו. אם ביום מן הימים הממשל שלו יתעשת, ויצליח לגבש מדיניות, תירשם הפגישה כנקודת פתיחה משמעותית. אם לא, תירשם הפגישה כהערת שוליים.
זו אינה הפעם הראשונה שבה בא נתניהו לוושינגטון ומוצא עיר שאינה מגלה בו עניין מיוחד. חוויה דומה עברה עליו לפני כמעט 20 שנה, כאשר בא לקבל מקלחת צוננת מהנשיא ביל קלינטון וחמק ממנה בחסות פרשת מוניקה לוינסקי. יוסי ביילין קרא לזה לימים “מחזה סוריאליסטי”. המעצמה החזקה ביותר בעולם נאלצה להתפנות לעיסוק קדחתני בשמלה הכחולה של מוניקה. הפיונים של המזרח התיכון נאלצו להתאזר בסבלנות.
סוריאליסטי הוא תיאור יפה גם למחזה שנגלה השבוע בוושינגטון, ושראש ממשלת ישראל תפקד בו בעיקר כתפאורה. אם יש פגישה כלשהי שהייתה לה חשיבות ממשית, זו הפגישה עם שר החוץ החדש רקס טילרסון. הוא בן אדם שבא לעבוד, לא לצייץ. אם ישרוד את הכאוס, אולי יצא ממנו מחוזק – כלומר האיש הקובע במדיניות החוץ. אבל לא בטוח שישרוד. לא בטוח שמישהו ישרוד. לא בטוח שטראמפ עצמו ישרוד, וצוות יועציו, ובטח שלא שליפת “שתי המדינות”, שהימין הישראלי קפץ עליה כמוצא שלל רב בלי לזהות שנאמרה על סמך שום דבר ועל דעת אף אחד.
בתחילת העשור הקודם, בשיא ימיה של האינתיפאדה השנייה, נשלח לכאן שר החוץ האמריקאי דאז, קולין פאוול, כדי לנסות להרגיע את הרוחות. זו הייתה, כמובן, משימה בלתי אפשרית, ופאוול הסתובב סביב עצמו, נרגן וחסר אונים – עד ששב לוושינגטון. עם שובו, קידם אותו ג׳יי לנו במשפט הבא: “לקולין פאוול היה הישג גדול במזרח התיכון – הוא חזר הביתה בחיים”. החליפו “פאוול” ב”נתניהו”, החליפו “מזרח תיכון” ב”וושינגטון” וחכו עם המשפט הזה לראש הממשלה. אין מתאים ממנו.
התרעות פיקוד העורף