הנה שאלה שראש ממשלה ישראלי לא נאלץ להתמודד איתה עד הפגישה אתמול בין בנימין נתניהו לבין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ: מה מותר ומה אסור לומר לנשיא על רוסיה – וביתר פירוט: האם ועד כמה אפשר לסמוך על הנשיא שמה שנאמר בחדרו על הרוסים לא ימצא את דרכו, בסמכות וברשות, לאוזנו של ולדימיר פוטין.
זו שאלה כבדה, חשובה. על גבולה של ישראל מוצב היום כוח צבאי רוסי, ולא רחוק ממנה יוצאים מטוסים רוסיים להפצצות. ישראל למדה בתקופת הנשיא ברק אובמה לחיות – גם אם לא בנינוחות – עם ממשל אמריקאי אדיש להעמקת מעורבותה של רוסיה במזרח התיכון. השאלה הנוגעת לתקופתו של הנשיא טראמפ מטרידה יותר: האם ישראל תצטרך ללמוד לחיות עם ממשל אמריקאי שמעודד העמקה של המעורבות הרוסית במזרח התיכון או עם ממשל שמשתף את הרוסים בתוכניותיו ואולי גם בתוכניות של ידידיו במזרח התיכון.
כמו בכל עניין כמעט, ממשל טראמפ מדבר בכמה קולות בסוגיה הרוסית. מצד אחד, ישנו טראמפ, שהיועץ שלו לביטחון לאומי – זה שהתפטר – מנהל מגעים עם בכירים רוסים. מה אמר להם עוד לא לגמרי ידוע. מה התיר לו הנשיא לומר להם, אם התיר לו הנשיא לומר להם, גם כן לא ידוע. מצד שני, ישנו טראמפ המפתיע, בהבלחה בלתי צפויה, ודורש מהרוסים לעזוב את המאחז שתפסו באי קרים. זו דרישה שלא תתמלא, ושאין לה סיכוי להתמלא. כלומר, דרישה שסופה, בהכרח, הוא השפלה (הנשיא האמריקאי אמר והרוסים התעלמו) או הסלמה (הנשיא אמר, ומכיוון שהרוסים התעלמו, אמריקה תנקוט צעדים נגדם).
ממשל טראמפ, בשבועות הראשונים שלו, הוא ממשל מתעתע, לא ממוקד. זה הופך את כל מה שנאמר בפגישה אתמול בין ראש הממשלה לבין הנשיא לכמעט חסר חשיבות. אולי הנשיא יזכור מה אמר, אולי ישכח. אולי יחליט לדבוק במה שאמר, ואולי ישנה כיוון בפתאומיות בלתי מוסברת. אולי ישמור בקנאות על הטריטוריה שלו כבעל הברית של ישראל וכמי שמבקש להיות שותף פעיל בניהול הסביבה שלה, ואולי ידלג ליעד הבא ועל הדרך ייתן לרוסים את ברכת הדרך, וכמה טיפים ששמע מראש ממשלת ישראל.