התשובה האחת והיחידה היא שגם אם אין היתכנות כעת מסיבות אזוריות, גיאופוליטיות ופרסונליות למימוש רעיון שתי המדינות - אין שום אפשרות לוותר על "חזון שתי המדינות", לפחות לא כשאין כל תוכנית אלטרנטיבית.
ב-1996 נבחר נתניהו לראשות הממשלה, רק לאחר שהבטיח שיהיה מחויב לכל ההחלטות של ממשלות רבין ופרס, ובעיקר בתחום הפלסטיני. אחר כך החזיר את חברון לרשות לאחר שקודמיו היססו. בסוף הקדנציה נסע לוואי פלנטיישן וויתר על "שתי גדות לירדן". אחר כך נבחר שוב כשברקע נאום בר-אילן והתחייבות לרעיון "שתי המדינות". תזכרו זאת היטב.
אני בטוח שבנט בא לא מעט בחלומותיו של נתניהו. התלמיד והעוזר לשעבר שקורא תיגר על מנהיגו, צובר הישגים וכוח, מכתיב סדר יום ומתבלט - מקשה על התנהלותו של נתניהו, על יכולתו לשמור את האגף הימני מחד ולנהל נכון את ענייני המדינה מאידך.
כבר שנים שממשלות ישראל בכלל וממשלות נתניהו בפרט דוחות תוכניות מדיניות שנוחתות עליהן מהבית הלבן, מהאיחוד האירופי ומהמזרח התיכון. כבר שנים שאנו מתנגדים לפסגות ולכינוסים מדיניים שיוזמות מדינות שונות מחשש שיש בהם "איום" על הסטטוס קוו בשטחים. ומנגד, לא משכילה ממשלת ישראל להציב תוכנית מדינית ישראלית, רלוונטית, מפוכחת, רב-שנתית משלה לסיום הסכסוך והסדרת גבולות הקבע, לאחר 50 שנה של שליטה בשטחים ובפלסטינים.
אנחנו צריכים תוכנית שכזו. לא עבור העולם. לא עבור הערבים. לא עבור הבית הלבן ואירופה. אלא עבורנו, עבור ילדינו, עבור עתיד האזור. נכון, זה לא קל, הפרטנרים לא פשוטים (וגם לא אנחנו), יש מציאות מקשה שמערפלת את העתיד, אבל זהו בדיוק תפקידה של מנהיגות: ליזום, להוביל ולהנהיג - לא לגרור זמן ורגליים.
מחלון ביתי בקיבוץ נשקפת הרשות הפלסטינית. היא לא תלך לשום מקום (אני מבטיח). לא היא ולא יושביה. הזנחת "חזון שתי המדינות" תהיה אסון לישראל ולעתידה.
האיום האמיתי עלינו הוא מדינה אחת לא יהודית ולא דמוקרטית. הפתרון הוא מימוש חזון שתי המדינות. לכשיתאפשר, בהדרגה, תוך בניית אמון. אין פתרון אחר.
נתניהו, הטרוד בענייני החקירות למיניהן והבעיות הפוליטיות מבית, פגש השבוע בוושינגטון נשיא שטרם הצליח להעמיד צוות ולא הצליח עדיין להניח ידיים אמונות על הגה המעצמה הגדולה בעולם. הוא מסוכסך קשות עם רוסיה על ההגמוניה ועל חזרה לעולם דו-קוטבי, מסוכסך עם הסוכנויות ומטה הממשל, עם סוכנויות המודיעין, עם מערכת המשפט, עם מקסיקו ועם אסופת שליפות ואמירות לא פשוטות.
בפגישה בין נתניהו לטראמפ, הפה דיבר על עניינים אזוריים ועל האינטרסים של ישראל, הראש של שניהם היה במקומות אחרים לגמרי.
אלון הלך לעולמו בגיל צעיר ולא הספיק להגיע אל המקומות שיועדו לו, גם בגלל חיים קצרים וגם בגלל היעדר מרפקים מול אמביציוזים גדולים ממנו במפלגה שאוהבת לאכול את ראשיה. השבוע, ב"בית אלון" שבגינוסר לחוף הכנרת, התקיימו האירועים לזכרו במלאת 37 שנים למותו. היה שם תמהיל מיוחד של לוחמי פלמ"ח שבאו להצדיע למפקדם הראשון, אנשי צבא וביטחון, חברי קיבוצים, פוליטיקאים וחניכים של מכינות קדם-צבאיות. מורשתו של אלון כאיש פלמ"ח והתיישבות, כאיש ביטחון והגות מדינית, מתוחזקת עם לא מעט קשיים, ועם ועד בראשות יוסי קוצ'יק שהיה עוזרו הפרלמנטרי.
ספק אם מישהו מהחיילים או מהסטודנטים של היום שמע אי-פעם על "תוכנית אלון", שנקברה לה לאטה תוך שהוצפה בים של התנחלויות, באפס חזון מדיני ומחוסר אחריות של מנהיגים בדורם לדורות שאחריהם.
יגאל אלון היה מנהיג אחר ואדם אחר. 37 שנים אחר מותו בטרם עת, חסרים לנו אנשים שכמותו ותוכניות מדיניות כשלו.
הרצוג, בן של נשיא מדינה ונכד של רב ראשי, הוא פוליטיקאי ותיק ומיומן, מדינאי ואדם שלעולם יעמיד את המדינה ואת החברה הישראלית לפני כל שיקול אישי. הוא מרחף בהתנהגותו, בממלכתיותו, בחוסר נכונותו להדליף מפגישות עם נתניהו, עם עבדאללה, עם האמריקאים ועם האירופים - שתיים או שלוש רמות מעל רוב חברי הכנסת והשרים.
משפחת חזן הלכה בגדול. הצרות באות לבד - שמחות צריך לארגן. וארבעה דברים למדתי שם: הראשון, שאין כמו "לדפוק" את יולי באמצע פברואר. את יולי אדלשטיין כמובן. יו"ר הכנסת כזכור לא הזמין את ח"כ חזן לחתונתו, ואילו חזן לא הזמין אותו ועשה חתונה גדולה יותר, מתוקשרת יותר ופרקטית יותר. שנית, מירי רגב היא המלכה הבלתי מעורערת של הליכוד. במו עיני ראיתי איך לקח לה שעה שלמה להגיע מהשער לתוך האולם כשהיא זורחת, פורחת ומסתחבקת. היא באמת אוהבת את חברי המרכז והם אותה.
הדבר השלישי הוא שהליכוד לא הולכת לשום מקום, עם נתניהו או בלעדיו. החברים לא יוותרו על השלטון, יחשבו מסלול מחדש, ימליכו מלך ויילחמו. והדבר הרביעי, אורן חזן התבגר מאוד (כמו חנוך דאום). הזמן, התפקיד, התחקירים, החקירות, האישה החדשה ובכלל. וזה טוב. מזל טוב.
התרעות פיקוד העורף