הרגל הפבלובי של עיתונאים, פרשנים, טוקבקיסטים ופוליטיקאים הוא לתייג כל התפתחות או אמירה חדשה שיוצאת מהבית הלבן לימין ושמאל, לשחור ולבן, לטוב ליהודים או רע לישראל. כך קרה גם אחרי מסיבת העיתונאים החגיגית של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו בחדר המזרחי בבית הלבן. אנשי הימין הישראלי, רוטטים מהתרגשות אחרי לכתו של ברק אובמה שנוא נפשם, שלחו את נתניהו מחושק וכבול לתנאי מינימום ברורים: בנייה ללא הגבלה בירושלים ובתוך ההתנחלויות, אי-הפרדה בין בנייה בגושים להתנחלויות מבודדות ודרישה מפורשת שלא להגיד "שתי מדינות". בהמתנה דרוכה הם חיכו לראות מה יאמר טראמפ ומה יאמר נתניהו.

כששאלתי במפורש את טראמפ אם הוא מוכן לנטוש את רעיון שתי המדינות, הוא השיב בסגנון חופשי: "מדינה אחת או שתיים, זה לא משנה. חשבתי שפתרון שתי המדינות יהיה קל יותר, אבל מה שהצדדים ירצו יעשה אותי שמח". זה הספיק לאנשי הימין, שציינו יום היסטורי: נשיא ארה"ב שלא מחויב לפתרון שתי מדינות. נפל דבר.

האמירה של טראמפ על כך שהוא ישמח עם כל מה שהצדדים יסכימו עליו, וההכרזות על רצונו בעסקה גדולה שאותה הוא יקדם בנחישות נדחקו לשוליים. גם ההפתעה שסיפק לנתניהו, כאשר אמר שכל הצדדים יצטרכו להתפשר, והקריאה שלו להפוגה בבנייה בהתנחלויות נדחקו לצד. אלו רק פרטים קטנים שמתגמדים אל מול משק כנפי יונת השלום שאיימה על מפעל ההתיישבות, ונפחה את נשמתה השבוע על רקע הווילונות המוזהבים החדשים בבית הלבן.





הדרישות המחשקות של שרי הימין לבנייה ללא הגבלה התאיידו, כמו גם הקריאות הנמלצות של שרי הליכוד לסיפוח מעלה אדומים ואזרוח גוש עציון. כל מי שניסה לרמוז שמדובר במסר מורכב במקרה הטוב או מלא סתירות וחורים במקרה הרע, הוגדר מיד כשמאלן וכעוכר שמחות, שלא יודע לפרגן לראש הממשלה.

מהצד השני עמדו אלו שנשבעו ביד ימינם שנתניהו ימצא בבית הלבן נשיא שאינו שונה מהותית מאובמה, חוץ מצבע, כמות ומרקם השיער. הם דיברו על הדרישה להקפאת הבנייה ונצמדו לדבריו של טראמפ על כך שהוא עדיין בוחן את העברת השגרירות לירושלים. והאמירה של הנשיא האמריקאי על כך שאין לו העדפה לגבי סוג הפתרון הנדרש לסכסוך התקבלה על ידם כחוסר שליטה ובקיאות בפרטים, רשלנות ואולי פליטת פה. העיקר שאפשר יהיה להיצמד למסר המרכזי שלפיו טראמפ לא נתן צ'ק פתוח לגל בנייה חסרת רסן.

כל צד צודק במשהו. אולי אפילו כולם צודקים, כי זה תלוי בעוצמת יישום הכרזותיו של הנשיא החדש. בימים שבהם פרשנים בארה"ב תולשים את שערות ראשם אל מול מסרים סותרים וציוצים שאומרים דבר והיפוכו, ייתכן שהכל נכון. האמת היא נכונה לשעתה, הציוץ לדקתו וכל המילים שנאמרו לא אומרות שום דבר על מה שהיה או מה שיהיה.

 נשאר ברצון

בין כל הדברים שנאמרו במסיבת העיתונאים, החלק החשוב ביותר מסתתר באמירה של טראמפ, שכל פתרון שיוסכם בין הצדדים יהיה מקובל עליו. עכשיו, הנגזרת של האמירה הזאת היא פשוטה, אך אכזרית: מה תרצו?

לא "אם תרצו", שתפקידו לנגח כל רעיון שמאלני שמאיים על אחדות העם הימני בישראל, אלא מה תרצו בדיוק? מה ישראל רוצה? נתעלם רגע מהעובדה שטראמפ שלח אותנו ואת הפלסטינים להסכים זה עם זה, דבר שלא קרה כאן בעשור האחרון, ונתמקד בשאלה הזו, שכבר הצליחה לבלבל ולסחרר את ראש הממשלה ואת שריו.

השאלה מה ישראל רוצה היא טובה ומדויקת, מכיוון שנתניהו מגדיר את מדיניותו בעניין הפלסטיני על בסיס השלילה. כלומר, מה הוא לא רוצה. הנה כמה דברים שנתניהו לא רוצה, כפי שעלו בתדרוך שהוא קיים לכתבים הישראלים שנלוו לנסיעתו: נתניהו לא רוצה לומר אם הוא בעד שתי מדינות, הוא לא רוצה לעסוק בכותרות, הוא מוכן למשהו שאין לו כותרת ובתנאי שתהיה הכרה של הפלסטינים במדינה יהודית ושליטה ביטחונית של ישראל בכל השטח. הוא לא רוצה ברעיון המדינה המפורזת, אבל אם כן אז בתנאים שאותם הוא לא רוצה לומר.

הוא גם לא מחבב את הרעיון של מדינה דו-לאומית, וכבר אמר בעבר שאינו מוכן לספח שני מיליון אזרחים ואין לו עניין שהם יהיו נתינים של המדינה, אבל גם אין לו כוונה שנהיה נתונים לטרור שמגיע מכיוונם. ויש עוד: נתניהו לא רוצה שיהיו הגבלות על הבנייה, אבל הוא גם לא רוצה עימות עם הנשיא בעניין הזה. "לא היו כמעט תחומים שלא ראינו עין בעין", אמר נתניהו. "אם הנשיא רוצה לבחון את נושא ההתנחלויות, בשל האינטרס הלאומי ראוי לעשות את המאמץ הזה".



אז זה מה שראש הממשלה לא רוצה: הוא לא רוצה מדינת טרור (בעצם, מי רוצה בכך?); הוא לא רוצה מדינה אחת, סיפוח ואזרוח ונתינים; הוא לא רוצה להפריד בין ההתנחלויות המבודדות לגושים; הוא לא רוצה תוויות ולא רוצה תכתיבים. ומה הוא רוצה? לנווט את הספינה הישראלית בין ים המילים והתנאים שלו היישר לעבר היעד שבו אנחנו נמצאים. הוא רוצה סטטוס קוו. הוא רוצה שלא יציקו לו, לא מהבית הלבן ולא מהבית היהודי. הוא רוצה שיהיו מספיק תנאים, פרטים, שאלות ותהיות, כדי שאף אחד לא יוכל להבין אותם או להסיק מתוכם את מה שהוא באמת רוצה. במשימה הזאת נתניהו מצליח מעל למשוער.

בשורה התחתונה נתניהו קיבל אישור מפותל לצעוד במקום. לצאת לתהליך אזורי בלי חזון או יעד ברור. ללכת לדיון אינסופי על הבנות בתחום הבנייה, שמטרתן ליצור עמימות כדי לא ליצור מהומות ומתחים ובעיקר כדי לא לענות לציבור בישראל, לקולגות הפוליטיקאים ולעיתונות על השאלה: מה אתה רוצה? נתניהו רוצה להישאר במקום שבו הוא לא מוביל או פורש תוכנית. הוא רוצה לעמוד במקום ולהסביר על כל תוכנית שמציעים לו מדוע היא אינה טובה ולמה הוא לא רוצה בה.

נתניהו רוצה הסדר אזורי, שבו מדינות ערב המתונות יקיימו קשרים עם ישראל כדי לשתף פעולה נגד איראן, בלי שהדבר יכלול פשרה היסטורית עם הפלסטינים. הוא רוצה להיפרד מהפלסטינים ולא לשלוט עליהם, בלי להעביר את השליטה לאף אחד אחר. זה מלכוד מושלם, שבו הוא תמיד רוצה את מה שלעולם אי אפשר להשיג. פעם היינו אומרים לאנשים מסוגו: תישאר ברצון. זה בדיוק מה שנתניהו השיג בוושינגטון: הוא נשאר ברצון, במקום להציג כיוון, דרך וחזון.