השבוע התבשרנו על מעצרו וחקירתו של יהודה בן חמו, ראש עיריית כפר סבא, עם בכירי העירייה. זאת בהמשך למעצרם, חקירתם או כליאתם של ראשי עיריות אשקלון, רמת גן, אור יהודה, צפת ובת ים, המצטרפים לרשימת השרים, ראשי הממשלה והנשיאים שכבר מפארים את בתי הסוהר או נמצאים בדרכם אליו.



אז מי אמר שמדינת ישראל לא מצליחה להתברג במקומות גבוהים בטבלאות ההשוואה העולמיות? הנה מתברר כי במדד השחיתות העולמי אנחנו דווקא תופסים מקום גבוה מאוד. בשנת 2014 היינו ממוקמים במקום ה-24 בעולם, שנה לאחר מכן ירדנו למקום ה-32, והשנה עלינו למקום ה-28. למעשה, מבין כל מדינות המערב אנחנו נחשבים למדינה המושחתת ביותר, מלבד יוון. רוב מדינות המערב נמצאות הרחק מאחור במדד.



בסקר השחיתות העולמי, שבוצע לפני למעלה משנה על ידי נציגות ארגון השקיפות העולמי בישראל, התברר כי למעלה מ-73% מהישראלים מאמינים שגופי השלטון בישראל מושחתים ומקדמים אינטרסים זרים. בראש הארגונים המושחתים עומדות המפלגות הפוליטיות ומוסד הרבנות. רק ביוון היה השיעור גבוה יותר - 83%.



בנוסף, רוב הישראלים סבורים שרמת השחיתות בישראל גברה בשנתיים שקדמו לסקר. הם אינם מאמינים שהממשלה רוצה להיאבק בשחיתות. ולא סבורים שביכולתם לקבל שירות ראוי מהמגזר הציבורי, ללא שימוש בקשרים אישיים ובשוחד. על פי הסקר, 12% מהציבור בישראל שילמו שוחד לגוף מסוים בשנה שעברה. אז בפעם הבאה שאנחנו מדברים על רפובליקת בננות דרום אמריקאית או מרכז אפריקאית, כדאי שנביט תחילה על עצמנו.



מדוע זה קורה? כי אנחנו מאפשרים זאת. לאורך עשרות שנים התבסס המגזר הציבורי המנופח ממילא, כמו גם חלק מהחברות הממשלתיות, על מינויי מקורבים הכוללים בני משפחה או עסקנים מפלגתיים המקורבים לשר זה או אחר. מרכזי המפלגות בנויים בעיקר ממבקשי או ממחלקי ג'ובים, ונבחרי הציבור בשלטון המקומי ובכנסת עסוקים בעיקר בדאגה לעצמם במקום לציבור שבחר בהם ומינה אותם לתפקידם.



כך למשל, בעת ששכרם של כל עובדי ישראל נשחק בקצב מהיר וגזירות נוחתות על ראשם, מוסיף שכרם של נבחרי הציבור לעלות ללא כל יחס. בתחילת 2014 הוא עלה ב-2%, ובכל תחילת שנה הם זכו לעדכון שכר נוסף. כבר כיום שכרם גבוה ב-37.7% ביחס לשכר הממוצע של חברי פרלמנט בעולם, וזאת בשעה שהם עובדים חמישה חודשים בשנה. במקביל מאשרים שרי האוצר והרווחה העלאה של 31 שקל בלבד בקצבת הזקנה, עבור אוכלוסייה שחלקה הגדול חי בישראל מתחת לקו העוני. מעניין שעל נושא זה ההסתדרות אינה מפגינה.



השיטה הפכה להרגל קבוע, ונבחרי הציבור אינם מתביישים לעשות למען עצמם ומקורביהם ורק אחר כך למען הציבור. כך מוצאים את עצמם ראשי הערים בישראל מתפתים לקבלת תשלומי עתק כשוחד מקבלנים, המבקשים לקבל אחוזי בנייה מטורפים ולהפשיר קרקעות לבנייה. כך מוצאים את עצמם ראשי ממשלה בישראל מקבלים מתנות בסכומים גבוהים מטייקונים, המעוניינים לקדם את האינטרסים שלהם על פני האינטרס הציבורי. כך גם, על פי פרסומים זרים, מוצאים את עצמם קצינים בחיל הים מקבלים שוחד גבוה תמורת קידום עסקאות נשק בלתי נחוצות עבור צה"ל.



 דרושים: שומרי סף


במדינה מתוקנת מתקיימת שקיפות מלאה של המערכת השלטונית אל מול הציבור שבחר בה. במדינה מתוקנת יושבים דירקטוריונים מהימנים המפקחים על פעילותן של החברות הממשלתיות. במדינה מתוקנת למבקרי הארגונים ולחושפי שחיתויות ישנה הגנה. במדינה מתוקנת יש משטרה וגורמי אכיפה חזקים, המקבלים גיבוי שלטוני חקיקתי למימוש ייעודם.



כאשר המדינה אינה ממנה דירקטורים מקצועיים ואמינים שיפקחו על פעילותן של החברות הממשלתיות, התוצאה הרסנית. בשנים האחרונות החברות הממשלתיות רושמות הפסדי ענק, אבל משכורות העובדים תופחות בעשרות אחוזים. ההפסד הכולל של החברות הממשלתיות בשנת 2012, למשל, הגיע לכ-100 מיליון שקל.



בהשוואה לנמלי ים אחרים בעולם עולה כי מידת היעילות של עובדי הנמלים אינה עוברת את ה-50% לעומת 70%-80% במדינות אחרות. החברה הממשלתית שהייתה אמורה להקים את הרכבת הקלה בגוש דן עד 1997 אינה צפויה להציג התקדמות גם בעשור הבא, אולם היקף השחיתויות הפוליטיות שנחשפו עולה על כל דמיון. רכבת ישראל הפסידה מיליונים לאורך השנים, בעוד הוועד מעודד העסקת קרובי משפחה בלתי מקצועיים. והשכר? עולה בלי שום קשר לתפוקה וליעילות.



השכר בחברת החשמל, שהוא גבוה ממילא, עלה בשנה שעברה ב-18%, בנמל חיפה הוא עלה ב-12%. מיליארדי שקלים שאמורים להגיע למדינת ישראל מפעילותן של החברות הממשלתיות, ושהיו יכולים להביא להקלה דרמטית של נטל המס על האזרחים, אינם מגיעים לקופת המדינה. הם מוזרמים לכיסי הוועדים הגדולים והחזקים במשק. הכסף הזה נשאר מוטל על רציפי נמל חיפה ונמל אשדוד, שממילא פועלים רק במחצית מתפוקתם האפשרית.



הכסף הזה מונח תחת מסילות ברזל ומנהרות חפורות למחצה של רכבת ישראל. הוא מושקע בסלילת כבישים לא נחוצים ובבניית מנהרות שמאיטות את התנועה, רק כדי ששר בממשלה יוכל להצטלם בכל פתיחת כביש או מנהרה צדדית. נכסי המדינה השייכים לכולנו מנוהלים על ידי ועדים, פוליטיקאים וקבוצות אינטרסים קטנות אך עוצמתיות, המצליחות לשמר את כוחן והשפעתן על קובעי המדיניות.



ואיפה הדירקטורים? שומרי הסף? ובכן, "נבחרת הדירקטורים" שיזם יאיר לפיד כשר האוצר לא שינתה דבר, ומינויי המקורבים נמשכים תחת מיתוג חדש. המשטרה חלשה ולא נהנית מגיבוי ממשלתי. המושגים "ערכים" ו"נורמות" הפכו לפנטזיה. ואנחנו נשארנו עם התוצאה. אלופי השחיתות.