האינטרס העליון: טראמפ עשוי לעזור בסילוקה של איראן מהזירה הסורית

היה כל כך נעים ומרענן לראות מסיבת עיתונאים ידידותית של הנשיא האמריקאי וראש ממשלת ישראל, ללא הטינה ומבטי התיעוב שליוו כל אירוע כזה בשמונה השנים שעברו. פניו של ראש הממשלה נהרו באושר ובחיוך שלא נראה על פניו גם אחרי ניצחונותיו הגדולים ביותר. נתניהו, באנגלית עשירה יותר ממארחו, נתן הופעה נשיאותית, עד שבהערה אחת הזכיר טראמפ לו ולכולם מי הבוס מביניהם.

את מה שנתניהו יודע בקצות אצבעותיו, טראמפ עוד לא למד: להבדיל מהעולם העסקי או ממערכות צבאיות, העוצמה בפוליטיקה לא נובעת מהמשרה או מהדרגות - היא דורשת בנייה מתמדת של קואליציות. גם האיש הנושא במשרה החזקה ביותר בעולם לא יכול להתמודד לבדו מול כל הממסדים שמקיפים אותו. ישראל צריכה להחזיק אצבעות לכך שהוא ילמד מהר איך מנהלים קרבות בוושינגטון, ובמקביל להתחיל להכיר היטב את דמותו של סגן הנשיא מייק פנס ואת הדרכים אליו.

במקום לעצור את נשימתנו עד להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אנחנו צריכים לקוות שטראמפ יצליח להגיע, ולא כברווז צולע, לפסגה עם הנשיא הרוסי. זו לא תהיה פגישה שממנה תצא מגה-עסקה עולמית, אבל ייתכן מאוד שיושגו בה הבנות על סוריה, ובזה צריך להתמקד. אחרי שנים שבהן הפקיר הנשיא הקודם את המזרח התיכון לידיים איראניות - לישראל יש אינטרס עליון לדחוק ולצמצם את השפעתו של הציר השיעי באזור.

היו אלה דווקא הרוסים שהחלו בתהליך הזה. מרגע שנכנסו לסוריה, הם הבהירו לאיראנים שמעכשיו הם אלה שמנהלים את המלחמה. רוסיה היא היום בפועל מקבלת ההחלטות ב"עלאוויסטן", מדינתו המצומצמת של אסד, והיא השחקן שיכול להכתיב איך תיראה סוריה העתידית.

ההלם שתקף את ארגוני המורדים אחרי הניצחון של אסד בחלב מתחיל להתפוגג. ההכרזה על הקמת ארגון-גג של המורדים בשם "הייאת תחריר א-שאם" מתגלה כניסיון קוסמטי נוסף של "ג'בהת א-נוסרה" להסוות את עצמה בתור משהו אחר. החזית החדשה היא לא יותר מהודעה לעיתונות. הצאצאית של אל-קאעידה, א-נוסרה, או במיתוג החדש שלה "ג'בהת פתח א־שאם", עדיין חיה, בועטת והיא עדיין ארגון האופוזיציה המשמעותי ביותר שניצב מול אסד.

ללא כל תמיכה חיצונית, הובילה השבוע ג'בהת א-נוסרה את המורדים בדרעא שבדרום סוריה למתקפה מחודשת נגד כוחות אסד. היו בישראל מי שפירשו את התנועות האחרונות של צבא אסד דרומה כאיתות לכך שהוא מעוניין להשיב לעצמו את הגולן, אבל התנועה של דיביזיה 5 של אסד דרומה נועדה רק להבטחת שליטה בכביש שבין דרעא לדמשק.

הגולן לא באמת מעניין את אסד וגם לא את פטרוניו הרוסים. כבר חודשים שלא היו גיחות של חיל האוויר הרוסי באזור הזה, וגם הדיווחים על נוכחות חיזבאללה בגולן מוגזמים: יש היום מאות בודדות של אנשי חיזבאללה בגולן, רובם יועצים, אנשי מנהלה, מודיעין ותקשוב. אסד הצליח במו"מ לקנות את תמיכתם של שלושה כפרים בצפון הרמה, אבל תושבי הכפרים האלה סירבו להסגיר את נשקם. עכשיו הוא מנהל מו"מ דומה עם תושבי בית ג'אן הסורית ומזרעת בית ג'אן.

דווקא בגולן הסורי השתנו פניהם של השכנים שלנו: כוחם של אנשי א-נוסרה נחלש, ואת מקומם תפס ארגון "אחראר א-שאם", ארגון אסלאמיסטי קצת פחות קיצוני מא-נוסרה, במימון סעודי/כווייתי, שדואג יותר לאוכלוסייה שהוא שולט בה. מ-1.3 מיליון תושבים שהיו בגולן הסורי ערב המלחמה נותרו היום כ-750 אלף. אלה סורים שגילו לאט-לאט את היתרון שבקרבה לישראל, ואף שהם נחושים להמשיך להילחם באסד, הם מסתמנים כשכנים טובים, נכון לעכשיו.

לכן הגולן יכול להיות פיילוט מוצלח לתוכנית ה"מרחבים הבטוחים" (Safe Zones) שהצהיר עליה הנשיא האמריקאי. ספק אם טראמפ ימהר להיענות לבקשה הישראלית של הכרה בריבונות על הגולן, אבל יצירת רצועת חיץ סונית, של ארגונים שקשובים לישראל ומחשיבים אותה, יכולה להבטיח את השקט בצד שלנו לעוד כמה שנים.

פוטין הצליח ליצור בסוריה קואליציה שנראתה עד לאחרונה דמיונית: הוא רתם את שונאיו המושבעים ביותר של אסד - הטורקים, המצרים והירדנים - לתמוך בשלטון אסד, על אף המעורבות האיראנית. הצטרפות של טראמפ למהלך, שתביא כסף סעודי, תוכל לסלק את האיראנים סופית מסוריה.

נראה שניסיונות החדירה האיראניים נבלמים גם בעזה. על אף מצוקתו, חמאס מאותת שאין לו היום שום עניין להתמסר לציר השיעי והוא מעדיף למצוא את מקומו בחיק הטבעי של הקואליציה הסונית החדשה. גם הבהלה, שלא לומר ההיסטריה, שבה התקבל בישראל מינויו של יחיא סינוואר לראש חמאס בעזה, אינה במקומה. בשנתיים וחצי האחרונות היה סינוואר שותף למדיניות האיפוק וההבלגה של חמאס מול ישראל. הניסיון שלנו מלמד שדווקא מנהיגים רדיקלים מתגלים כמרוסנים ביותר.

את השנה הזאת צריך לראות כתקופת ביניים: ממש כמו טראמפ, נראה שגם כהונתו של נתניהו עשויה לא להאריך ימים. בזמן שנותר ממנה הוא יכול לנצל שני יתרונות אדירים שעומדים לזכותו - קרבה לנשיאי ארה"ב ורוסיה - ולהחזיר את ישראל להיות שותפה בעיצוב האזור. טראמפ לא יפתור בזמן הזה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם לא יכונן שלום אזורי. נתניהו, לעומתו, יוכל להוכיח אם הוא מדינאי או גרורה חיוורת של סהרורי הבית היהודי.