היה כל כך נעים ומרענן לראות מסיבת עיתונאים ידידותית של הנשיא האמריקאי וראש ממשלת ישראל, ללא הטינה ומבטי התיעוב שליוו כל אירוע כזה בשמונה השנים שעברו. פניו של ראש הממשלה נהרו באושר ובחיוך שלא נראה על פניו גם אחרי ניצחונותיו הגדולים ביותר. נתניהו, באנגלית עשירה יותר ממארחו, נתן הופעה נשיאותית, עד שבהערה אחת הזכיר טראמפ לו ולכולם מי הבוס מביניהם.

הנשיא נראה קצת פחות נינוח וקורן, ויש לו סיבות טובות לדאגה. פחות מחודש אחרי שנכנס לתפקיד הוא כבר מצוי בעיצומו של עימות מסוכן ביותר עם הממסד המודיעיני של ארה"ב. סוכנויות המודיעין הכריזו עליו מלחמה, וטראמפ נכנס אליה בעמדת נחיתות: אין לו ולאנשים שמינה מרות על אנשי המודיעין, שמחזיקים בידיהם את המידע ואת הכוח. מה שקרה ליועץ לביטחון לאומי מייקל פלין מעניין בעיקר בהקשר של טראמפ. סוכנויות המודיעין מאותתות לנשיא שהן יודעות עליו הכל ולא יהססו לחשוף גם עליו מידע. טראמפ חייב למצוא דרך לפשרה איתן. המשך העימות החזיתי עשוי להסתיים בהדחתו ממשרת הנשיא, במקרה הרע, או לשלוח אותו לכלא, במקרה הרע יותר.



את מה שנתניהו יודע בקצות אצבעותיו, טראמפ עוד לא למד: להבדיל מהעולם העסקי או ממערכות צבאיות, העוצמה בפוליטיקה לא נובעת מהמשרה או מהדרגות - היא דורשת בנייה מתמדת של קואליציות. גם האיש הנושא במשרה החזקה ביותר בעולם לא יכול להתמודד לבדו מול כל הממסדים שמקיפים אותו. ישראל צריכה להחזיק אצבעות לכך שהוא ילמד מהר איך מנהלים קרבות בוושינגטון, ובמקביל להתחיל להכיר היטב את דמותו של סגן הנשיא מייק פנס ואת הדרכים אליו.

עוד הרבה לפני שטראמפ יעשה שלום במזרח התיכון, הוא חייב לעשות שלום עם ה-CIA, ה-NSA וה-FBI. וגם אם יצליח בקרב הזה, יש לו עוד כברת דרך ארוכה לפני שיתפנה לעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן תלי התלים של הפרשנויות אצלנו על "שתי מדינות" או "מדינה אחת" הם עיסוק תיאורטי בשאלות שהממשל החדש עוד לא מתקרב לגבש מדיניות עליהן.

במקום לעצור את נשימתנו עד להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אנחנו צריכים לקוות שטראמפ יצליח להגיע, ולא כברווז צולע, לפסגה עם הנשיא הרוסי. זו לא תהיה פגישה שממנה תצא מגה-עסקה עולמית, אבל ייתכן מאוד שיושגו בה הבנות על סוריה, ובזה צריך להתמקד. אחרי שנים שבהן הפקיר הנשיא הקודם את המזרח התיכון לידיים איראניות - לישראל יש אינטרס עליון לדחוק ולצמצם את השפעתו של הציר השיעי באזור.

 רצועת חיץ סונית

היו אלה דווקא הרוסים שהחלו בתהליך הזה. מרגע שנכנסו לסוריה, הם הבהירו לאיראנים שמעכשיו הם אלה שמנהלים את המלחמה. רוסיה היא היום בפועל מקבלת ההחלטות ב"עלאוויסטן", מדינתו המצומצמת של אסד, והיא השחקן שיכול להכתיב איך תיראה סוריה העתידית.

ההלם שתקף את ארגוני המורדים אחרי הניצחון של אסד בחלב מתחיל להתפוגג. ההכרזה על הקמת ארגון-גג של המורדים בשם "הייאת תחריר א-שאם" מתגלה כניסיון קוסמטי נוסף של "ג'בהת א-נוסרה" להסוות את עצמה בתור משהו אחר. החזית החדשה היא לא יותר מהודעה לעיתונות. הצאצאית של אל-קאעידה, א-נוסרה, או במיתוג החדש שלה "ג'בהת פתח א־שאם", עדיין חיה, בועטת והיא עדיין ארגון האופוזיציה המשמעותי ביותר שניצב מול אסד.

ללא כל תמיכה חיצונית, הובילה השבוע ג'בהת א-נוסרה את המורדים בדרעא שבדרום סוריה למתקפה מחודשת נגד כוחות אסד. היו בישראל מי שפירשו את התנועות האחרונות של צבא אסד דרומה כאיתות לכך שהוא מעוניין להשיב לעצמו את הגולן, אבל התנועה של דיביזיה 5 של אסד דרומה נועדה רק להבטחת שליטה בכביש שבין דרעא לדמשק.

הגולן לא באמת מעניין את אסד וגם לא את פטרוניו הרוסים. כבר חודשים שלא היו גיחות של חיל האוויר הרוסי באזור הזה, וגם הדיווחים על נוכחות חיזבאללה בגולן מוגזמים: יש היום מאות בודדות של אנשי חיזבאללה בגולן, רובם יועצים, אנשי מנהלה, מודיעין ותקשוב. אסד הצליח במו"מ לקנות את תמיכתם של שלושה כפרים בצפון הרמה, אבל תושבי הכפרים האלה סירבו להסגיר את נשקם. עכשיו הוא מנהל מו"מ דומה עם תושבי בית ג'אן הסורית ומזרעת בית ג'אן.

דווקא בגולן הסורי השתנו פניהם של השכנים שלנו: כוחם של אנשי א-נוסרה נחלש, ואת מקומם תפס ארגון "אחראר א-שאם", ארגון אסלאמיסטי קצת פחות קיצוני מא-נוסרה, במימון סעודי/כווייתי, שדואג יותר לאוכלוסייה שהוא שולט בה. מ-1.3 מיליון תושבים שהיו בגולן הסורי ערב המלחמה נותרו היום כ-750 אלף. אלה סורים שגילו לאט-לאט את היתרון שבקרבה לישראל, ואף שהם נחושים להמשיך להילחם באסד, הם מסתמנים כשכנים טובים, נכון לעכשיו.

לכן הגולן יכול להיות פיילוט מוצלח לתוכנית ה"מרחבים הבטוחים" (Safe Zones) שהצהיר עליה הנשיא האמריקאי. ספק אם טראמפ ימהר להיענות לבקשה הישראלית של הכרה בריבונות על הגולן, אבל יצירת רצועת חיץ סונית, של ארגונים שקשובים לישראל ומחשיבים אותה, יכולה להבטיח את השקט בצד שלנו לעוד כמה שנים.

רוב אנשי הארגונים האלה מאותתים שעל אף שנאתם העזה לאסד, הם יסכימו להיות חלק מפתרון שיכלול החלפתו של אסד במנהיג סוני, תוך שימור המשטר על בסיס המנגנון של מפלגת הבעת. אפשר להחיל פתרון כזה על חמישית או על רבע ממה שהייתה פעם סוריה, אבל זה הפתרון העדיף מבחינתה של ישראל: כינון מדינה סורית חדשה, בעלת אוריינטציה סונית פרו-רוסית. פוטין אינו בן ברית שלנו, אבל הוא קשוב לישראל ומכבד אותה, ולכן כל פתרון שירחיק את איראן מסוריה, תוך שהוא משאיר לנו כתובת אחראית במוסקבה - עדיף על המשך ההתפשטות האיראנית.

פוטין הצליח ליצור בסוריה קואליציה שנראתה עד לאחרונה דמיונית: הוא רתם את שונאיו המושבעים ביותר של אסד - הטורקים, המצרים והירדנים - לתמוך בשלטון אסד, על אף המעורבות האיראנית. הצטרפות של טראמפ למהלך, שתביא כסף סעודי, תוכל לסלק את האיראנים סופית מסוריה.

נראה שניסיונות החדירה האיראניים נבלמים גם בעזה. על אף מצוקתו, חמאס מאותת שאין לו היום שום עניין להתמסר לציר השיעי והוא מעדיף למצוא את מקומו בחיק הטבעי של הקואליציה הסונית החדשה. גם הבהלה, שלא לומר ההיסטריה, שבה התקבל בישראל מינויו של יחיא סינוואר לראש חמאס בעזה, אינה במקומה. בשנתיים וחצי האחרונות היה סינוואר שותף למדיניות האיפוק וההבלגה של חמאס מול ישראל. הניסיון שלנו מלמד שדווקא מנהיגים רדיקלים מתגלים כמרוסנים ביותר.

את השנה הזאת צריך לראות כתקופת ביניים: ממש כמו טראמפ, נראה שגם כהונתו של נתניהו עשויה לא להאריך ימים. בזמן שנותר ממנה הוא יכול לנצל שני יתרונות אדירים שעומדים לזכותו - קרבה לנשיאי ארה"ב ורוסיה - ולהחזיר את ישראל להיות שותפה בעיצוב האזור. טראמפ לא יפתור בזמן הזה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם לא יכונן שלום אזורי. נתניהו, לעומתו, יוכל להוכיח אם הוא מדינאי או גרורה חיוורת של סהרורי הבית היהודי.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10


גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.