ולמרות זאת, גם בלי פגיעה פורמלית, הסכנה הנשקפת מטראמפ מזכירה את אותן סכנות שהעמידו משטרים טוטליטריים בתחילתה של המאה ה־20, אשר ביקשו לשלוט בחשיבה האזרחית, להשטיחה ולהוציא ממנה כל ממד של ביקורתיות. האמצעים של המשטרים הטוטליטריים להפצת התעמולה היו מצעדים, טקסים ואסיפות המוניות שפעלו ישירות על לבותיהם של מיליוני אזרחים. האמצעי של טראמפ הנו שימוש במונח “פייק ניוז”, שהפך למנטרה, ובהחדרתו בתוך שנייה וללא כל תיווך לתודעתם של מיליוני אזרחים באמצעות הטוויטר. אימוץ הרטוריקה של “פייק ניוז” בידי קהלים הולכים וגדלים בארצות הברית ומחוצה לה הפך סמל לניגוח התקשורת הממוסדת והאליטיסטית. אותה תקשורת שתפקידה להציג עובדות, להוסיף פרשנויות והקשרים, להתריע על מחדלים וסכנות ולחשוף כל מה שהשלטון אינו רוצה שייחשף.
הייתה זו הפילוסופית חנה ארנדט שטענה כי אין חשיבה שאינה ביקורתית. כל חשיבה מייצרת משהו חדש, ולמעשה מערערת על הקיים. העיתונות החופשית, אם כן, אמורה לפרוס בפנינו שפע של אותן חשיבות מחודשות ולהציג רעיונות, חידושים ואמיתות נסתרות מהעין. בלעדיה תפיסת המציאות שלנו עלולה להפוך לחד־ממדית, וככזאת למצע נוח למהלכים חסרי רסן של פוליטיקאים.
טראמפ אינו פשיסט. הוא נרקיסיסט וילדותי. אל כס השלטון הוא הגיע על כנפי עידן הפוסט־מודרניזם, שביקש לפרק מוקדי כוח, וסופו שנתן למגמות לאומניות ושוביניסטיות קרקע מושלמת לפריחה. אוצר המילים הדל של הנשיא האמריקאי, כמו גם האופק ההיסטורי המוגבל של חשיבתו, אינם מסוגלים לאלף את סוס הפרא שעל גבו הוא רוכב כעת. בארצות הברית, כמו בישראל, הדרך היחידה להתמודד עם ניסיונות השטחה מעין אלו היא להמשיך ולצרוך את אותה תקשורת שהשליטים יוצאים נגדה.
התרעות פיקוד העורף