בקונגרס האמריקאי, ולא רק בקרב הדמוקרטים, נשמעים קולות לחקור את “הקשר הרוסי” בחשד למזימה שנרקחה בין פוטין וסוכנויות הביון שלו לבין טראמפ: שלטון תמורת הסרת סנקציות. זה נשמע כמו פרק מסרט ריגול דמיוני על בסיס ספר של ג’ון לה קארה, אך זה עלול להתגלות כנכון. ערב היכנסו לתפקיד, טראמפ פתח במתקפה דמגוגית נגד ה־CIA וה־FBI, כשכיום הסוכנויות האלה שומרות, כמו מערכת הביטחון אצלנו, על עצמאותן. אלא שסביר להניח שטראמפ ונתניהו ישרדו את החשדות או הטענות נגדם. יש לשניהם כוח אוטוריטרי להתגבר עליהם.
גם לא בהכרח אפשר לסמוך על הבטחותיו של טראמפ לספק לנתניהו את סם הכיבוש, במקום לגמול אותו, כפי שאובמה רצה. הרי טראמפ פוסע על קרח דק, והוא איש לא צפוי. הוא כבר מכוון לשנת 2020, ויהודי ארצות הברית הם רק מרכיב צנוע בתמהיל לקדנציה שנייה. חשובים לא פחות בעיניו הם מדינות ערב למען הקואליציה למלחמה בדאע”ש וכמובן חביב נפשו פוטין, למען התוויית כללי משחק חדשים בעולם ולמען החלשת הגלובליזציה, נאט”ו והאיחוד האירופי. הזהות היהודית־דמוקרטית של ישראל מעניינת אותו כקליפת השום, ולכן, מדינה דו־לאומית מקובלת עליו. הניצחון כביכול של נתניהו בוושינגטון יתגלה כניצחון פירוס.
התרעות פיקוד העורף