אני מטומטמת. ועכשיו, כשיש לי כל תשומת הלב שלכם, רק אגיד שנדמה לי שהטמטום הולך ופוחת עם השנים. זו חצי נחמה. כנראה שההתבגרות בכל זאת משפיעה, השנתון המתחלף. העובדה שסוף־סוף פקחתי עיניים והתחלתי לראות את השכבה העמוקה ביותר שמסתתרת מתחת לכוונותיהם של בני אדם - ובכלל את הדברים המתרחשים מתחת לפני השטח בחיים הללו - קצת מעודדת. מקווה בכל לבי שלא אהיה מטומטמת בעתיד, כי אין ספק שהגעתי לשיא. אני מניחה שזו הפעם הראשונה שהבנתי מדוע מתחילים ללמוד קבלה רק מעל גיל 40. חוכמת הנסתר. את מפסיקה לפחד לקחת סיכונים, גם אם את מודעת לסכנות, וגם אם הלב שלך מעורב בהן.

“העיקר שלא יפסיק לפעום" זה משפט שאי אפשר לומר למשל בגיל 25, אחרי שנשבר לך הלב. כי את רוצה שהוא ימות. לא רק הלב שלך, אלא גם הגבר שהיה לך, ואם אפשר להשמיד את כל אוכלוסיית הזכרים ברדיוס מסוים את בטוח תלכי על זה. בגיל 39 וחצי ועוד קצת, את מקבלת החלטות בעצמך. אף אחד לא מקבל אותן עבורך גם אם הוא חושב שכן, וגם אם את חושבת שזו לא את וזה הוא. ואת יכולה לכעוס על עצמך ואולי גם עליו, אבל בסופו של דבר תשכבי במיטה, תביטי על התקרה ותשמחי שלפחות את עדיין מסוגלת. “כן, זה עוד קיים", את תחייכי לעצמך. גם אם מעורפל קצת בעיניים, וגם אם לכל אורך הדרך היית לגמרי מטומטמת.


חשבתי שאני חכמה גדולה



והאמת היא שהבנתי שאני מטומטמת כי חשבתי שאני חכמה גדולה. יכולה לשרוד הכל. סליחה, להכיל הכל. להחליט החלטה מושכלת, לשנן אותה כמו מנטרה ולצפות שכל האיברים הפנימיים בגוף יצייתו לה. מי שטוען אחרת, משקר בעיקר לעצמו. מתברר שגם החכמים הגדולים עדיין לא הצליחו להפעיל היגיון קר במקום שאליו באות המחשבות ההגיוניות כדי למות. חדר מספר ארבע בלב, איפשהו בפינה השמאלית. אלפי, אם לא מאות אלפי חלקי מחשבות הגיוניות שטרם נמצא מקום הולם לקבורתן, מונחות שם כמו קבר אחיות. ועכשיו גם אין כבר מי שיגיד להן “אמרתי לכן", אין טעם לחפש, כי בין כה וכה מאוחר מדי ומה הטעם.

ורק לידיעה, אחרי שני עשורים שבהם שימשתי כמכל פלסטי רב־פעמי של הרבה רגשות של אחרים וגם קצת שלי (אבל רק אם היה נשאר שם מקום), למדתי על בשרי שהכלה היא מילה איומה. אם את מכילה מישהו או הוא אותך, דעי שרצחתם את האהבה. אם לדבר בשפה שכולנו מכירים באופן מוחשי, הכלה היא לא פיגוע ירי אלא מטען חבלה רב־עוצמה.

אז אני מטומטמת ממש, כי באמת ציפיתי שהלב שלי יבין שאני מתכוונת הפעם לכל ההחלטות השכלתניות. שאני חסינה. שאני לא רוצה שהוא יתערב לי עכשיו בחיים עם הרגש המטופש שלו. ואני לא ילדה קטנה. אני ילדה גדולה. היי, כמעט בת 40. ואם לא אעשה עכשיו מה שאני רוצה בלי לדפוק חשבון לאף אחד (ולעזאזל, בלי להרגיש כל כך), אז מתי זה יקרה?

אני מוצאת את עצמי מפעם לפעם מהרהרת בפתגמי חוכמה ואמרות ידועות כגון: היזהרי במה שאת מבקשת, כי יום יבוא והוא עשוי להתגשם, למשל, ותוהה אם חוכמת הרחוב הזאת עברה מפה לאוזן, או שישב לו אדם מול ספר עב כרס ועט נוצה וכתב אותן. “אני מנסה להזהיר אותך כדי שתלמדי מהטעויות שלי", אמר לי חבר טוב בשבוע שעבר, אחרי שהבין שאני מסתירה ממנו משהו זה זמן מה, ושיער שמדובר בתסמונת שאותה אנו נוהגים לכנות לכל אורך חברותנו ארוכת השנים כ"תסבוכת לבבית".

כל הורה יודע שאי אפשר למנוע מהילד שלו לעשות טעויות, ובטח שלא לצפות ממנו שלא יעשה דבר מה רק כי הוא כשל לעשותו. איכשהו נדמה לי שבמבט רטרואקטיבי על הדברים, אנחנו תמיד מתיימרים להיות חכמים גדולים כשזה נוגע לעניינים של רגש. לכולם נשבר הלב, כולם התאהבו פעם או יותר בחיים וכולנו איכשהו מניחים מניסיון העבר, וכנראה ככל שעולה הגיל, שקשר בין גבר לאישה צריך לנהל כמו קרן הון סיכון. משום מה, ואולי משום שאני עדיין עוד קצת מטומטמת אני תמיד רואה את ההון, אבל החבר הזה שלי היה חייב להזהיר אותי מהסיכון.

אז אני בת 39 ושמונה חודשים עוד מעט, שמוצאת דרך להתנחם בעובדה שאם זה קרה לי בפעם השלישית בחיים, אולי תהיה עוד פעם. היי, אני הולכת ומשתפרת. ואולי גם מתחילה להבין שאני שווה את זה.