תסכולי הפוליטיקאים על הירי מעזה עלולים להתנקז לחיסולו של סנוואר

יש משהו מטריד בשידור כתבות כמו "רישיון להרוג" ("אולפן שישי", ערוץ 2). הקולב שעליו נתלתה הכתבה היה חיסולו של אחיו למחצה של שליט צפון קוריאה במצוות חצי האח המכהן קים ג'ונג און, שנפשו כנראה גם היא חצויה בין פרנויה למגלומניה. מיד אחרי אזכור החיסול הקוריאני, הופיעו כמה גיבורי ישראל, שסיפרו בגאווה לא מוסתרת על עלילותיהם כמחסלים בשירות המדינה. אפשר להתחיל בטעם הרע שבו משווים טירוף של שליט להחלטה כביכול מושכלת של גופים ביטחוניים, ואולי אין באמת הבדל. הרי מדובר בהחלטה של מנהיגות לאומית, שאמורה להתכתב עם אינטרס ביטחוני־לאומי, והג'וב של חיילים זה לציית.

החלק היותר מטריד הוא שהחבר'ה האלה, רובם ככולם אנשים ראויים, רואים בחיסול פעולה שאפשר להתגאות בה. במקום להתחבא תחת שמיכה של אילוצים שהפילו עליהם את התיק הזה, הם משחקים אותה ג'יימס בונדים שהצילו את הממלכה והרגו את הרעים. אני לא בטוח שתליינים יוצאים מגדרם כדי להתראיין לטלוויזיה גם אם הם אישית תלו את מי שמגיעות לו שבע מיתות בית דין. וחיסול, כזכור, לא מחליף בית דין. מדינה לא עובדת מהבטן, ונקמה היא לא חלק מספר החוקים ואפילו לא ספר הנורמות. גם אם מדובר באנשים רעים. המקסימום בעבירות של איום על המדינה הוא לחטוף את האיש הרע ולהביאו למשפט צדק, ורק אם אשמתו הוכחה, יש לקצוב את עונשו על פי חוק.

אף אחד לא מחליט לבדו ובעצמו לחסל אויב ברמה האישית. ההחלטה היא לגמרי בירוקרטית ונשענת על חוות דעת משפטיות, הנסמכות על המסוכנות של המיועד לחיסול. עבור הדרג המבצע ציד אדם הוא חגיגה. זאת מכת אדרנלין כמעט משכרת ועדיין לא סיבה למסיבה בערב שישי בערוץ 2. מה גם שמרבית החיסולים מבוצעים עם שולי ביטחון כפולים ומשולשים. זו יותר הוצאה להורג מאשר גבורה של ממש. מכל החבורה שהתראיינה רק רפי איתן זכאי. לא מחמת הספק, אלא בשל העובדה שחיסולים הדדיים, בימים שבהם החל את הקריירה הביטחונית שלו, היו חלק חוקי, אם לא נורמטיבי, ביחסים בין ישראל לערבים. השאר גדלו למדינת חוק, שעוצמת צבאה מנטרלת את החיסול האישי כמרכיב בביטחון ישראל. נקמה? זה בשביל לוחמי ה' צבאות אל קנא נוקם ונוטר.