נראה שככל שהוויכוח הקוטבי מחריף, הוא לא הופך אותנו לחכמים יותר, אלא דווקא ליותר טיפשים. עסוקים בהתפלפלויות, ברציונליזציה מגוחכת ובשיוף של תירוצים. מפה לשם, נוצרו כמה פרדוקסים שאדם אינטליגנטי אינו יכול עוד לקבל כ"טיעונים". זה נחמד למראית העין של הוויכוח, אבל מכיוון שאי אפשר באמת להחזיק מקל ארוך כל כך משני קצותיו, אין ברירה אלא לקבל החלטות בכמה עניינים.
זה עובד גם הפוך: אלה שמבטלים היום בזלזול כל קשר בין תומכי טראמפ לאירועים אנטישמיים, פרצו בזמנו בזעקות שבר על האנטישמיות הגוברת בקמפוסים ברחבי העולם. לכן, שהגיעה העת להחליט - אם אכפת לך ממצב האנטישמיות, צריך להיות אכפת לך גם כשמדובר בתופעות פוסט־טראמפ וגם כשמדובר באובססיה אנטי־ישראלית. אפשר לבחור בפינצטה מאיזה אירוע אנטישמי להזדעזע ומאיזה לא, אבל רצוי להודות: לא רק שזה אידיוטי, זה גם נותן לגיטימציה לסוג מסוים של אנטישמיות, וכך רק מפריע להילחם בה כתופעה.
3. גם בעניין האכפתיות כלפי היהדות רצוי להחליט: אם היהדות באמת חשובה למישהו, הוא אמור לפעול לאיחוד הזרמים, לגישור בין הדעות, ולא להשמצת היהדות הליברלית או להדרת היהודים הרפורמים. הרי כולם יהודים וכולם חשובים, כי כולם חלק מהעם, שגם כך אינו בדיוק סובל מפיצוץ אוכלוסין. יהדות ליברלית שמתנגדת לטראמפ היא חלק מאיתנו, ורצוי שכך זה יישאר. אז צריך להחליט מה יותר חשוב: האדמה או האומה. מי שהיהדות מפכה בעורקיו, הגיוני שהידברות והבנה עם שאר יהודי העולם תהיה בראש מעייניו. קצת ילדותי לצפות לתמיכה אוטומטית של יהדות ארצות הברית בלי לעבוד על הקשר השוטף איתה. אפשר כמובן לזלזל בה ובחשיבותה, אבל ברור שמי שזו דעתו לא פועל בשם היהדות, אז שלפחות לא יטען כך. ד
התרעות פיקוד העורף