בפתח ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארה"ב אמר השבוע נשיא המדינה ראובן ריבלין כי אפשר לדרג את הסוגיות החשובות במדיניות החוץ של ישראל כך: "מספר 1 - יחסינו עם אמריקה; מספר 2 - יחסינו עם אמריקה; מספר 3 - יחסינו עם אמריקה". יש אמת בדבריו. ככל שישראל תרצה לגוון את היחסים האסטרטגיים שלה, העובדה כי אין תחליף לארה"ב עומדת בעינה.

בראש ובראשונה, ברמה הביטחונית אנחנו תלויים במעצמה הגדולה. הרי הרוסים והסינים לא ימכרו לנו מטוסי קרב. אדרבה, הרוסים מספקים כיום טכנולוגיה מתקדמת לאיראן. אם עד למלחמה הקרה לא היו לארה"ב מתחרים ביכולותיה הצבאיות, הרי שכיום המצב שונה.

החוקר האמריקאי דיוויד גולדמן פרסם השבוע מאמר ב"American Affairs "Journal, ובו פירט את ממדי המשבר הטכנולוגי ואת התחומים שבהם ארה"ב מפגרת אחרי סין ורוסיה. גולדמן הסביר כי הגורם העיקרי לניצחון האמריקאי במלחמה הקרה היה היתרון הטכנולוגי: האמריקאים הגיבו מיד בכל פעם שהסובייטים השיגו הישגים בתחום - למשל עם שיגורו לחלל של "ספוטניק", הלוויין הראשון, בשנת 1957, ועם פיתוח מערכות נ"מ מסוג SA בשנות ה־60. הם השקיעו סכומי עתק במחקר ובפיתוח ועיצבו מחדש את המציאות האסטרטגית העולמית כך שהסובייטים לא יכלו לעמוד בה עוד - ולבסוף התמוטטו לאורה בשנת 1991.



ואולם האמריקאים פירשו את הניצחון הטכנולוגי שלהם כמובן מאליו. הם צמצמו דרסטית את ההשקעה במחקר ובפיתוח, וכיום היא עומדת על כמחצית מההשקעה ב־1978. המעבדות הלאומיות הממשלתיות התרוקנו מתקציבים ומהון אנושי. מעט הכסף הממשלתי שמושקע במחקר ובפיתוח מתועל באופן בלתי מידתי לפיתוח מטוס ה־F־35, הפרויקט הביטחוני היקר ביותר בתולדות ההיסטוריה הצבאית האמריקאית, שהביא לפיתוח כלי שבמקרה הטוב יכולותיו שנויות במחלוקת.

גולדמן ציין שתי נקודות מפנה בהיסטוריה של הפיתוח הטכנולוגי האמריקאי במהלך המלחמה הקרה, ב־1973 וב־1982. בשני המקרים מילאה ישראל תפקיד מרכזי. במלחמת יום כיפור גילו האמריקאים כי מערכות הנ"מ הסובייטיות הצליחו להפיל עשרות מטוסים אמריקאיים שהיו ברשות חיל האוויר של ישראל. ניצחון הטכנולוגיה הסובייטית בחצי האי סיני הביא את האמריקאים להגדיל עד מאוד את השקעותיהם במחקר ובפיתוח. עם זאת הגיע הממשל למסקנה כי עליו לשאוף לדו־קיום עם רוסיה, משום שלנוכח פער היכולות עלולים הסובייטים לנצח את ארה"ב ואת בעלות בריתה.

במלחמת לבנון הראשונה היו בשימוש חיל האוויר פיתוחים שעשה צה"ל בתחום המכ"ם, המטוסים ללא טייס ומערכות הלחימה הממוחשבות. הצבא השתמש לראשונה בתנאי קרב במטוסי ה־F־16 וה־F־15 והצליח לנטרל את חיל האוויר הסורי ואת מערכות המכ"ם בבקעת הלבנון. ניצחון המטוסים האמריקאיים ומערכות ההגנה הישראליות שכנע את ארה"ב, וגם את הרוסים, כי אם תפרוץ מלחמה בין שתי המעצמות ינצחו האמריקאים.

ואולם כיום האמריקאים מתקשים להתמודד עם הרוסים והסינים במרוץ הטכנולוגי בשל דילול ההשקעות הממשלתיות במחקר ובפיתוח בעשורים האחרונים, והידרדרות הרמה המדעית כפועל יוצא מהתעלמות ארוכת שנים מהצורך להשקיע בחינוך טכנולוגי. גם אם ישקיע הממשל האמריקאי מיליארדים בטווח הקצר, לא בטוח שהם יצליחו להתגבר על הפער וליצור מציאות צבאית שתבטיח את עליונות ארה"ב בדור הנוכחי.

כבוד הדדי

בשלהי נשיאותו של ברק אובמה הוא אילץ את ישראל לחתום על הסכם סיוע צבאי לעשור הקרוב. אומנם 3.3 מיליארד דולר בשנה, מתוך סך של 3.8 מיליארד, מיועדים לרכש צבאי בארה"ב, אולם ההסכם הביא הדרגתית לביטול היכולת של ישראל להשתמש בחלק מהסכום לרכישות מקומיות ובכך פגע פגיעה ישירה בתעשיות הצבאיות הישראליות, וכמו כן אסר ההסכם על הקונגרס להוסיף סיוע נוסף. בכך הוא נטרל את הגמישות האסטרטגית של שתי המדינות להתמודד במשותף עם זירה אסטרטגית וטכנולוגית משתנה.

בשל הקושי האמריקאי בפיתוח טכנולוגיות חדשות באופן עצמאי, ברור כי ההסכם הזה אינו טוב לאמריקאים. עובדה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח עמדת הנשיא דונלד טראמפ לגבי מערכת היחסים של ארה"ב עם בעלות בריתה. טראמפ אינו רוצה המשך של יחסים חד־צדדיים, שבהם האמריקאים מממנים את בנות בריתם, הפועלות כבנות חסות ואינן נושאות בעולן הכלכלי והצבאי.

בפסגת שרי ההגנה של ברית נאט"ו שהתקיימה השבוע בגרמניה, התייחס לכך מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס. לדבריו, העובדה שרק חמש מתוך 28 המדינות החברות בנאט"ו מגיעות לרף התחתון של ההוצאות הצבאיות, המחויב באמנה ועומד על 2% מהתל"ג, היא בלתי נסבלת. "אמריקה תעמוד במחויבויותיה", אמר מאטיס והוסיף: "אולם אם אינכם רוצים לראות את אמריקה ממתנת את מחויבותה לברית נאט"ו, כל אחת מכן תצטרך להפגין תמיכה בהגנה המשותפת שלנו".

יש שיגידו כי אין הבדל בין דברי מאטיס ובין דברי מזכיר ההגנה של אובמה, רוברט גייטס. שניהם ביכו את סירובן של חברות נאט"ו לבנות יכולות צבאיות הראויות לשמן. אבל בעוד אובמה ראה בחוסר האחריות הזה הזדמנות לסגת ולצמצם את תקציב הביטחון האמריקאי, טראמפ רוצה לשקם ולחזק את מעמדה של ארה"ב באמצעות הפיכת בנות החסות לבנות ברית. במקום שהאמריקאים ישמרו על האירופים, הוא רוצה שארה"ב תעמוד לצד מדינות אירופה, כמו גם יפן וקוריאה הדרומית.

הרצון של טראמפ בשותפויות עם בנות הברית לצד הקשיים הטכנולוגיים האמריקאיים יוצר הזדמנות עבור ישראל: לבנות את יסודות היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב על בסיס שותפות במקום על הבסיס הקיים, שלפיו האמריקאים נותנים סיוע וישראל מקבלת אותו.

ישראל מסוגלת להיות שותפה אמיתית של ארה"ב בכל הקשור לפיתוח טכנולוגיות מדעיות, שחסרות לה כיום. היא יכולה להציע לממשל האמריקאי לבטל את הסכם הסיוע ולחתום על הסכם לשיתוף פעולה במחקר ובפיתוח. ארה"ב תשלם לישראל עבור מחקר ופיתוח בתחומים רלוונטיים, ובעזרת הכסף ישראל תפתח את הטכנולוגיות הנדרשות ותרכוש את הפלטפורמות הצבאיות המיועדות לכך. במקום להיות תלויים במערכות צבאיות שלא יעמדו באיומים לאורך זמן, ישראל וארה"ב יפתחו יחד פתרונות שיעמדו בפני האתגרים. במקביל לפיתוח טכנולוגיות צבאיות ואזרחיות, הצדדים יסכמו על הדרכים לשיווק משותף שלהן.

מאז שנות ה־80 ראו האמריקאים את הפיתוחים הצבאיים של צה"ל בעין חשדנית. מצד אחד הם ראו בישראל מתחרה, ומצד אחר לא רצו שתוכל לפעול מחוץ למטרייה ההגנתית שלהם. כיום, כאמור, המצב שונה: יש נשיא אמריקאי שמעוניין בשותפות; יש לארה"ב חיסרון טכנולוגי שאין היא יכולה לפתור מהר מספיק אם תפעל לבד; יש לישראל יכולת לסייע לה ולעצמה בתחומים הללו; ויש הסכם ביטחוני שנחתם עם אובמה ופוגע בשני הצדדים - גם ביכולת הישראלית וגם בארה"ב, שלא יכולה להפיק את המרב מבריתה עם ישראל.

אסור שתמיכת ארה"ב בישראל תהפוך לעניין מפלגתי, אמר הנשיא ריבלין, והוא צודק. אם כי כיום ישראל זוכה לרמת תמיכה שונה מאוד משתי המפלגות הגדולות. לטווח הרחוק, ובהינתן מצב שאין לישראל תחליף לארה"ב, הדרך הטובה ביותר לגשר על הפער היא להביא למצב שבו התלות של ישראל באמריקה תהיה הדדית ולא חד־צדדית. ככל שישראל פועלת ונתפסת בעיני האמריקאים כבעלת ברית אסטרטגית ולא כבת חסות, החשש כי נמצא את עצמנו ללא אמריקה כאשר הדמוקרטים שוב יעלו לשלטון, יצטמצם באופן ניכר.

tguvot@maariv.co.il