בהיותי מבקר מוזיקה פלצן/אשכנזי/תל אביבי/סמולני/אוהד הפועל - מחקו את הסטיגמה המיותרת, לא בטוח שתמצאו מה למחוק - אני לא באמת מסוגל לדבר על המוזיקה של זהר ארגוב באופן שיתפרש כנקי וענייני. שהרי אם אכתוב דברים לא טובים, כאילו אוכיח את החשדות הרובצים עלי מראש (שאני פלצן, אשכנזי לפלף וגו'). ואילו אם אכתוב מחמאות, אתפס מיד כמתייפייף. כמישהו שמנסה להתחנף ולהצהיר על אהבה כוזבת, רק כדי לברוח מהתיוג (פלצן, אשכנזי לפלף וגו'. כבר הבנתם).
זה בדיוק הסיפור גם לגבי התקליטים המחודשים של זהר (היי, קראתי לו רק "זהר". כאילו שמותר לי. מתנצל). מחירו של כל תקליט כזה עומד על יותר מ־100 שקל. אפשר להעריך מראש, בהכללה גסה מאוד, שמדובר במוצר שלא מיועד לאנשים שגדלו על המוזיקה של זהר בשכונות, אלא להיפסטרים שרואים בו סוג של אקזוטיקה. של "פרא אציל". מכאן הדרך להגדיר אותם כמתנשאים קצרה מאוד.
אבל אתם יודעים מה? זה פשוט מקסים. הסיבוב שעברה המוזיקה של ארגוב, והמוזיקה המזרחית בכלל, הוא טבעי ומרגש. העובדה שהיפסטר תל אביבי, שגדל הכי רחוק משיכון המזרח, נהנה מהשירים האלה ומוכן להוציא עליהם לא מעט כסף היא לגמרי סוג של ניצחון. אם שמים רגע בצד את הציניות, ואני יודע שזה קשה, יש כאן סיפור של אאוטסיידר, שבזכות המוזיקה המעולה שלו (הנה, שיבחתי. תקפצו לי) הולך ומתבסס כגיבור כל ישראלי. הרי הילד בן ה–23 שקונה תקליט של זהר ארגוב לא מודע לחלק של זהר בסיפור. למיתוס שהוא מילא בזמן אמת. בשבילו הוא כוכב עבר, עם קול ייחודי. וזה נהדר ומעורר תקווה.
וצריך הרבה מהתקווה הזו, כי הדור שלי ממש לא משופע בה. בשבוע שעבר פרסמתי ביקורת על אלבום חדש של עומר אדם. הביקורת הייתה חיובית בעיקרה, וכללה לא מעט שבחים לאדם, שאני באמת חושב שהוא זמר מצוין וגם סוג של קול חדש, ששובר את הגבולות הישנים בין מוזיקה "מזרחית" ו"רגילה". אני מפרסם לא מעט ביקורות, לא מעט שנים, ומכיר את סוג התגובות ואת היקפן. במקרה הזה הן היו חריגות. גם בטוקבקים, ובעיקר בפניות אישיות שהגיעו אלי, למדתי שאני "חנפן" ו"מתקרנף", שהרי "לא יכול להיות שאתה באמת אוהב את החרא הזה" (ציטוט מדויק).
אני חייב להודות בצער שמרבית התגובות הזועמות והמאוכזבות הגיעו מהצד ה"אשכנזי" וה"אנין טעם" של המפה. הן הזכירו לי דברים ששמעתי כשיצרתי סדרה דוקומנטרית על המוזיקה המזרחית ("מהכרם עד קיסריה"), שהציגה את הז'אנר באור חיובי. דיבורים בנוסח - מה לא עושים כדי להתפרנס. כאילו לא יעלה הדעת ש"אחד משלנו", שגדל על ג'נסיס ושלום חנוך, ימצא יופי אמיתי במוזיקה הערסית הזו, שכולה רק שירי כפיים וקלישאות.
זה לא היה פשוט גם ב"צד השני". כשהתחלנו לעבוד על הסדרה, נתקלתי בלא מעט חשדנות וחששות מצד זמרים מזרחים והמנהלים שלהם. הם חיכו, כנראה מתוך ניסיון, לרגע שבו אנסה להלעיג את המוזיקה שלהם ואותם בכלל. ולקח זמן עד שידעו איך לאכול אותי. אני חושש שכל הסיפור הזה כבר אבוד עבור הדור שלנו, שחי יותר מדי שנים תחת סטיגמות ולכן לא מסוגל להתייחס למוזיקה באופן נקי וענייני. וזו לא רק המוזיקה, אלא התרבות בכלל.
אבל אנחנו, כידוע, דור מזוין. והדור שבא אחרינו הוא כבר מודל משופר בהרבה. הילדים שלי מקשיבים לעומר אדם, גאנז אנד רוזס, משינה והביטלס באותה הנאה, וללא המשקולות הארורות האלה, של מה "חשוב" ומה "נחות". הלוואי שהייתי כמוהם.
התרעות פיקוד העורף