ב־26.12.16 שודרה כתבה בתוכנית “עובדה” בערוץ 2. על רקע תפאורה פסטורלית שטח האזרח המודאג והשר לשעבר אבי גבאי את סיפור חייו, משנתו הכלכלית, הסיבות לפרישתו מממשלת נתניהו ומחשבותיו על החיים. שלושה ימים לאחר מכן הודיע אותו גבאי על הצטרפותו למפלגת העבודה ויצא בקמפיין הכולל אתר, מסרונים לפעילים, מערך טלפונים משוכלל שמציע התפקדות למפלגה, ובד בבד הפקיד כמה אלפי טופסי התפקדות, שכנראה כבר היו מוכנים מבעוד מועד.

למען הסדר הטוב, רצוי שאנשים מוכשרים יצטרפו למעגל העשייה הפוליטית, וגבאי הוא איש מוכשר, גם אם איני מסכים עמו בחלק מהנושאים. אני גם חושב ש”עובדה” היא תוכנית תחקירים טובה ורצינית, בעלת אג’נדה ברורה, אבל יסודית.



אלא שסיפור זה מצטרף לאירוע שקרה חודש לאחר מכן, ב־25.1, כשעוד אזרח מודאג, האלוף (במיל’) יום טוב סמיה, עלה לראיון בגלי צה”ל בנוגע לתפקוד הממשלה בצוק איתן. סמיה, איש בעל זכויות רבות שתרם 30 שנה לצה"ל, התראיין כאלוף פיקוד הדרום לשעבר והעביר ביקורת על תפקוד ראש הממשלה נתניהו. יומיים לאחר מכן הודיע על הצטרפותו למפלגת העבודה.

מדוע אני מספר זאת? כי ביום שישי סירב נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לאפשר לעיתונאים מ־CNN ו"הניו יורק טיימס" להיכנס לתדרוך בבית הלבן. במחאה על הצעד החריג החרימו כלי תקשורת אחרים את המפגש. מי שנכחו בחדר הם נציגים מאתרים ורשתות תקשורת שמרניים יותר, הקרובים לעמדותיו של טראמפ כמו “ברייטברט”, “פוקס ניוז” וכמובן, כתבי רשת התקשורת הנוצרית, שאותם מכיר טראמפ בשמם הפרטי. בתגובה השיק אתמול “הניו יורק טיימס” בטקס האוסקר קמפיין במאבק על ה”אמת”.

בישראל הפכו אמצעי התקשורת לאחת מדרכי החשיפה המהירות עבור אזרחים מודאגים, שהופכים למחרת לפוליטיקאים מודאגים פחות. בדרך כלל מלווה תהליך החשיפה בהבעת ביקורת על הצד שכנגד. אבל על פי הפרסומים בפרשת נתניהו־מוזס, נראה כי לא רק אינטרסים פוליטיים סמויים ומורכבים מניעים חלק ממערכות התקשורת בישראל. לעתים אלה עלולים להיות גם אינטרסים כלכליים ואישיים או בריתות הנכרתות אד הוק, והם עלולים להוליד תחקירים, דיווחים מגמתיים וניוז שהוא לעתים פייק או לפחות מוטה בהתאם לאג’נדה של הכותב. גילוי נאות: גם טור זה הוא הבעת דעה של אדם בעל עמדות ואג’נדה. אין אמצעי תקשורת נטול אינטרסים או אג’נדות, וניסיון של מישהו להציג עצמו ככזה הוא הצטדקות וצביעות.

אנשי תקשורת מושפעים לא פעם מעמדתם האישית, מקרבתם לאותן דמויות שהם מסקרים ומריחוקם התרבותי־אידיאולוגי־חברי־שבטי־גיאוגרפי־עדתי מדמויות אלה. בתחום המסחרי מקובל לדרוש בעולם התקשורת גילוי נאות במקרה של תוכן ממומן או תוכן שאינו מערכתי. השאלה היא מי יעשה זאת בעולם החדשות, שמכתיב לנו את סדר היום הציבורי? נראה שהאזרח המודרני נדרש להרבה יותר תחכום בהבנת האינטרסים הסמויים המסתתרים מאחורי כל כתבה. או אולי הפתרון הנכון הוא לפתוח את התקשורת לכמה שיותר ספקים, ואיש הישר בעיניו ישדר?

הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת