בקבוצה להורות של מכון ״אדלר״, שאליה אשתי ואני הולכים מדי יום שלישי במסגרת הניסיון שלנו להבין מה לעזאזל אנחנו צריכים לעשות כהורים, הסבירו שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לגרום לילד שלך להרגיש שייך. ילד שלא יחווה תחושת שייכות, הסבירו שם, יהפוך להיות אדם בעייתי. הבטתי סביב על הפרצופים של הנוכחים בקבוצה. כולם הנהנו בהסכמה. הבנתי שאני לבד.

בגיל 22 הצלחתי להבין ״על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה״ בעזרת ריימונד קארבר. אבל על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על שייכות? את זה עד היום, בגיל 33, אני לא מצליח להבין. כל חיי הרגשתי זר בכל מקום שהגעתי אליו, תמיד הסתכלתי מהצד, לכן אין לי יותר מדי מושג מה זה אומר ״להרגיש שייך״. וזה כמובן מעמיד בספק את היכולת לספק לילד שלי את התחושה הזו שאני בכלל לא מכיר.

אף על פי ששורשי משפחתי נטועים עמוק באדמה המקומית, מעולם לא הרגשתי ישראלי. עוד כילד, כשיאיר לפיד שאל בטלוויזיה: ״מה ישראלי בעיניך?״, עניתי בלב ש״כולם חוץ ממני״. וכשאני חוזר מחו״ל ובביקורת הדרכונים אומר לי הפקיד: ״ברוכים השבים ארצה״, אני לא באמת מצליח להרגיש שיש לי ארץ ששמחה בשובי.



***

פעם בשבוע אני נוסע לצילומים של תוכנית טלוויזיה חדשה שאני מגיש. בתוכנית אני מתיישב כל פעם לשיחת עומק עם דמות כלשהי למשך 35 דקות. ביום אחד מצולמות שלוש תוכניות כאלו, כלומר שלוש שיחות, אבל השיחה הכי מהותית והכי אינטימית שלי היא בדרך לשם, עם נהג המונית הקבוע, חיים.

לחיים יש מנהג מגונה: בכל עצירת רמזור הוא מיד מתעדכן בנעשה בקבוצת וואטסאפ של כמה מאות נהגי מוניות מכל רחבי הארץ. מהבית שלי ברמת אביב ועד אולפני הרצליה יש 12 רמזורים. את זה אני יודע בזכות חיים ששולח את ידו לנייד בהתרגשות בכל פעם כשאנחנו מגיעים לרמזור. באחת העצירות בנסיעה האחרונה ביקשתי מחיים לראות מה הולך, וחיים לקח יוזמה ופשוט צירף אותי לקבוצה. התקבלתי אליה בפרץ אדיר של שמחה. פתאום החלו לצוץ נהגי מוניות שאמרו שהסיעו אותי בעבר.

נסעתי באלפי מוניות בחיי. שנים על גבי שנים לא היה לי רישיון נהיגה והתניידתי רק במוניות. זה גם היה בתקופה שלפני הסמארטפון, בימים שבהם נכנסת למונית ולא יכולת לברוח למסך הטלפון, לכן היית חייב לדבר עם הנהג. כמות השיחות שניהלתי עם נהגי מוניות היא בלתי נתפסת. והיום אני יודע להגיד שאת הדברים הכי חכמים והכי מטופשים אמרו לי נהגי מוניות. אם אני אצרף יחד את כל הזמנים שבהם נסעתי במוניות, אני חושב שאגלה שביליתי בחיי יותר זמן במוניות מאשר עם אשתי וילדי.

״טוב שאתה כאן איתנו, ליאור״, כתב לי אחד מנהגי המונית, שטען שהסיע אותי פעם בשלוש בלילה משדרות נורדאו לבית המרקחת של לונדון מיניסטור (שפתוח 24 שעות ביממה).

״אתה משלנו״, כתב לי נהג אחר שהסיע אותי פעמיים לסבתי בתל אביב. ״ברוך הבא, ליאור, הרבה זמן עבר״, כתב לי אחר שהסיע פעם אותי ואת אבי באיזה לילה הזוי, שיכול לשמש בסיס לסרט אוונגרדי במיוחד.

***

בימים שלאחר מכן הלכתי כשראשי טמון בתוך הסמארטפון, בודק כל הזמן מה קורה בקבוצה. היו שם בדיחות, תמונות ודיווחים מהנעשה במקומות מסוימים מבחינת הביקוש למוניות. הרגשתי כל כך בפנים, עד שפעם אפילו שקלתי לנסוע לתיאטרון הלאומי כשאחד מנהגי המוניות כתב: ״בואו מהר, טירוף של קליינטים באזור הבימה״. זה היה בדיוק ביום שלישי, בזמן שאני ואשתי נסענו לקבוצת הדרכת ההורים. ״אכפת לך שניסע רגע לאזור הבימה וניקח שם מישהו? זו בטח נסיעה קצרה, בתוך העיר, לא משהו מסובך״.

״מה?״, שאלה אשתי, ״על מה אתה מדבר?״.
״לא משנה״, אמרתי לה והמשכתי לנסוע.

בקבוצת ההדרכה הסבירו לנו שמאוד חשוב לא לכפות על הילד את הרצונות והחלומות שלנו. הילד שלכם זה לא אתם, הוא אדם בפני עצמו, הסבירו שם. אבל אני קצת התקשיתי להבין את המסר. וזה בא לידי ביטוי היטב בדרך חזרה מהקורס, כשאשתי ציינה שעל פי ההתלהבות של הילד מהצעצוע החדש שקנינו לו - ערכת רופא לילד - הוא בטח יהיה רופא.

״רופא? למה?״, מחיתי.
״מה זאת אומרת? רופא זה נהדר. הוא אפילו יכול להתמחות בפסיכיאטריה, שזה מושלם בשבילך. לא היית רוצה שהוא יהיה רופא?״.
״מה פתאום, אני רוצה שהוא יהיה נהג מונית״.
״נהג מונית?״.
״כן, האמת שזה הייעוד האמיתי שלי - להיות נהג מונית, לא להתעסק בטלוויזיה וכתיבה ובולשיט כזה. ומכיוון שאני לא הצלחתי להגשים את עצמי בתחום, הייתי רוצה שהוא יעשה את התיקון שלי ויהיה נהג מונית״.

אשתי כמעט נחנקה מרוב הלם. ״עוד שנייה אני עוצרת כאן בצד ואתה תצטרך לתפוס מונית הביתה״, אמרה בזעם.
הבנתי שעברתי את הגבול. ״מה פתאום״, אמרתי ושלחתי מבט אל קבוצת הוואטסאפ של המוניות. ״אנחנו נהגי המוניות טובים בלהקשיב ולפתור בעיות לאנשים אחרים, כל נהג מונית הוא קצת פסיכולוג, אבל את הבעיות שלנו בעצמנו - את זה אין לנו מושג איך לפתור״.
נכון, חשבתי לעצמי, זה מאוד נכון.