לקראת חצות. בלוס אנג'לס כוכבים גדולים מהחיים מנופפים פסלונים מוזהבים. ההמונים מריעים. את רבים מהשחקנים האלה פגשתי וראיינתי בעבר. הם צחקו במלאכותיות כשהתבדחנו, ואני התרגשתי. זה היה לפני שנים, בעולם אחר. מה להם ולי כעת? נכון לעכשיו אני צועד בניו יורק הקפואה, בצד השני של היבשת, רחוק מהוליווד האגדית. קור לילי מפרק את העצמות. הצינה חודרת ומכאיבה.

הגעתי לארצות הברית לענייני עבודה. הוזמנתי לסקר כנס לעידוד עלייה. מאות יהודים בודקים אפשרות לעזוב את חייהם, הנוחים לרוב, ולהתחיל מאפס בישראל. חלקם מבוהלים מהכותרות וההתראות האחרונות שצצות בעקבות היבחרו של טראמפ. אחרים אדישים לגילויי האנטישמיות או להיסטריה התקשורתית. כל אחד, בהתאם להשקפותיו, יקבע איך לקרוא למה שמתרחש עכשיו. במקביל לאירוע ניסיתי גם לסגור ראיונות עם דמויות שסיקרנו אותי ונמצאות כאן. אולי ייצא פרק לתוכנית. תיאמתי פגישות וארבתי לאובייקטים אפשריים.

פרסונה מעניינת במיוחד שסירבה להתראיין למרות הפצרות ותחנונים סיפרה לי על גזר הדין הצפוי להיקבע בבית המשפט הפדרלי בברוקלין בעניינו של קובי אלכסנדר, מיליונר הייטק ישראלי שהורשע בארצות הברית בתרמית בורסאית, ברח לנמיביה מאימת החוק והסגיר עצמו כעבור עשור.



הגעתי למקום. באולם המתינו בין השאר גם חבריו של המורשע. חלקם היו תוקפניים. לפחות כלפי. אולי זה הלחץ לפני הדיון או סתם התנהלות של אנשים עשירים שסבורים שהם רשאים להתנהג כך. ייתכן שלא היו דברים מעולם והכל נבע מרגשי הנחיתות שלי. זוגתי טוענת שאני חייב להיפטר מהתחושות הללו ומסבירה שאף שלדעתה ההצלחה האירה לי פנים, בהתנהגותי יש עדיין סממני אנדרדוג מקופח שיורה לכל כיוון.

בחזרה לענייני בית המשפט. בתום הקראה נצחית של גזר הדין, שהסתיימה בתחנוניו של עורך דין מטופח שלא הפסיק לדבר בשבחו של הנידון, בדרך לווילה נוספת במליבו, אלכסנדר נשלח ל־30 חודשי מאסר בפועל. במקביל, המרואיין שליוויתי התמיד בסירובו. המשכתי לאופציה הבאה. השני בתור היה ישראלי שצמח מלמטה, עשה מיליונים מחוץ למדינה וחולש היום על אימפריה כלכלית אדירה. במהלך ניסיונות השכנוע מצאתי עצמי חג במסוק עם מקורבו מעל ניו יורק רבתי. הנוף מהמם והחברה נעימה. אף על פי שהייתי אמור ליהנות מהרגע, המחשבה היחידה שעלתה בראשי היא כמה בת הזוג שלי חסרה. עם הנחיתה שלחתי לה תמונות מהחוויה. היא התלהבה והזכירה לי לרכוש נעליים שחפצה בהן.

יצאתי למסע. נגררתי ברחובות הסואנים והקפואים למצוא את מבוקשה. דגם ייחודי של אדידס. שמחתי על המטלה ותחושת הקרבה שהפקתי ממנה. משמתמסרים לזוגיות, הבדידות הופכת לבלתי נסבלת. החיפוש הפיג את זה. אפליקציית גוגל הובילה אותי. ראשי נטמן בנייד. בדרך, כדי להרגיש פחות נטוש, שוחחתי עם עצמי. לפעמים גם בקול רם. מדי פעם נפלטה נזיפה. המפה מעצבנת אותי. ההוראות לא מדויקות.

האמריקאים מנומסים להחריד. “סר, האו קאן איי הלפ יו?", בכל חנות. “גוד דיי" ו"אקסקיוז מי" מסביב לשעון. יאללה, תנו למצוא את הסחורה. בינתיים התאפסתי על עצמי גם במרדף אחרי מרואיין. בתום משא ומתן אובייקט מספר שתיים השיב בסירוב. עברתי לשלישי. הפעם דובר באישה חרדית מברוקלין שהפכה לרב. סיפור אדיר. אחרי מספר שיחות מאתגרות עמה התברר לי שערוץ 10 הקדים והכה אותי. הלך האייטם. קפוא. איפה השוז המזורגגות? שולח לזוגתי הודעה. היא מתעלמת. מתקשר. קולה קר וענייני. לחץ של עבודה וסידורים היא אומרת. אולי הוחלפתי במאהב לטיני צעיר? שטויות. הקור דופק לך את המוח, חיים.

בכניסה לתחנת הרכבת של גרנד סנטרל אדם במעיל אדום ישב בכיסא גלגלים. הבטתי בו. כמה שהוא מוכר לי. נדמה לי שזיהיתי אותו. לפני שלוש שנים פגשתיו בבית לוינשטיין בזמן שאבי עבר שיקום. בכל פעם שהגעתי נהג לומר לי שלום במבטא אנגלוסקסי כשזקן ג'ינג'י מעטר את פיו המחייך. באחת השיחות סיפר לי שנפל מהחומה בירושלים ובשל הגובה הרב נשברו לו עצמות וראשו נחבל. אחר כך הוסיף בלי התרגשות ובשיא הרצינות שהוא דוד המלך. כדי להביע את הוקרתי לאבי השושלת הזמנתי לו קולה ושוקולד על חשבוני. כשסיים את הממתקים הוסיף שהוא גם המשיח ומשם התגלגל הלאה על הכיסא תוך מאבק עם הגבס שעטף חלקים מגופו. אחרי סינדרום ירושלים הגיע לניו יורק כנראה. מצבו היה רע. לא הגיב לכלום. ישן באמצע ההמולה. הסתובבתי כמה פעמים לידו. אני די בטוח שדייקתי בזיהוי. ראשו הוטל על חזהו, ובין רגליו כוס חד־פעמית מקומטת. זקנו עדיין אדמדם אבל פניו אוכלו בידי הזמן, השמש והעיר חסרת החמלה. נזכרתי שאמר בזמנו ששמו מלך. קראתי לו. לא זז. רציתי לבדוק איך הגיע לשפל הזה ואם אפשר לסייע. מלך נשאר קפוא בעולמו.

פניתי לשוטר שלא ממש התרגש מהעניין. הנחתי כסף בחיקו ועזבתי. מנומסים אבל חארות כשזה מגיע למסכני ארצם, האמריקאים. הרגשתי חסר אונים. כעסתי על אוזלת היד שלי. פתאום חשבתי שיכול להיות שזה בכלל לא האיש ורק יום ההולדת המתקרב של אבי מציף בי זיכרונות שממאנים לעזוב. המשכתי. נעצרתי לפני חלון ראווה של חנות תכשיטים. אולי נקנה פה טבעת לחתונה? אבל איזה סוג? צבע? כמה קראט? מסובך. נחכה לארץ. אם כבר יעקצו אותי, אז רק בישראל. לפני היהלומים, נעליים. הלאה לקור, לנחיל האנשים, למכונת הכסף הדורסנית. אני מתגעגע הביתה לספת האיקאה המוזנחת, למקרר המרעיש ובעיקר אליה, אבל בלי אדידס לבנות הדלת לא תיפתח.