בזמן האחרון, בזמן שפיהקתם, חטפה מערכת המשפט במדינת ישראל מכה נוספת. לא שעד עכשיו היא הייתה מגדלור של צדק על פי הקריטריונים המערביים המקובלים. התהייה היא איך אנחנו, אזרחים מן השורה, אמורים להבין על מה נסבה התגוששות הטיטאנים סביב מינוי שופטי העליון. מספרים לנו שזה לא ניחן במזג שיפוטי וזה חובש כיפה, וזה ערבי וזה מזרחי ואיך שוב אין ייצוג נשי, אה... ישנה ההיא מחיפה, שהיא דתייה אבל ליברלית, ובקיצור: אין לנו ברירה אלא לעשות שימוש בשכל הישר והפשוט שלנו, שאומר שזו עוד זירה שבה הימין הדתי המתנחל (והמשת"פים החילונים שלו) מתגושש עם השמאל החילוני־דמוקרטי על זהותה של המדינה. ומנצחים.
זה עניין של מתמטיקה: השופטים יעל וילנר, דוד מינץ ויוסף אלרון אמורים לכהן יותר מעשר שנים. יחד עם נעם סולברג וניל הנדל יש לנו עסק עם בית משפט ימני למהדרין, ולא שהשאר מצביעים מרצ. אומנם האופטימיים אומרים שמורא המקום ישפיע על פסיקותיהם, ויש להם אפילו אסמכתות מבית מדרשו של נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, שמונה על ידי המתנחלים ופסק פה ושם בניגוד לזרם המשיחי־אלוקי.
בסופו של דבר, המאבק הוא בין להיות קודם כל אדם בעל ערכים אוניברסליים הומאניים, לבין היות קודם כל יהודי ובעיקר חובש כיפה. אומרים מה אכפת לך אם יש לו כיפה על הראש? ובאמת כלל וכלל לא אכפת לי, אבל לו אכפת. לחובש הכיפה, שהיא סמל הכפיפות הטוטאלית בפני הדרג האלוהי והרבני, אכפת. ובאורח שבטי יש לו שותפות גורל ומורל עם כלל ציבור חובשי הכיפות. אז אם סיימון או אלוהים אמרו שלנו הארץ לרשתה, אז כולם, כולל שופטי עליון, יעשו מה שסיימון ואלוהים אומרים, כי בעניין הזהות השבטית המנחמת אין הבדל בין שופט למוסכניק.
בעיקרון, כל שופט, בייחוד שופט העליון, אמור להיות המון דברים טובים שעשו אותו מורם מעם. במהלך המינויים האחרונים מנו חכמי המשפט את מרביתם, כולל מקצועיות, מזג שיפוטי, ייצוג הולם של הריבוד החברתי בישראל, רקורד מרשים, עבר נקי וכו'. רק דבר אחד נשכח והוא אותו שכל ישר. כאילו שכל ישר עומד בניגוד ליכולת המונומנטלית הנדרשת משופט כדי להגיע לחקר ה"אמת" אחרי סלאלום בין סעיפים. כאשר בוחנים את תהליך הבחירה, ניתן להבין מדוע נעדר והודר ממנו השכל הישר. שכל ישר פירושו לעשות הבחנה אנושית בסיסית (טוב ורע) בין שיקולי ההוכחות המשפטיות, הראיות החפציות הנסיבתיות ושאר המרכיבים שמאפשרים לשופטים להתעלם מן השכל הישר.
למשל אירועי הפלילים לכאורה של ליברמן ונתניהו בסיבוב התיקים הקודם שלהם, ולך דע מה יקרה מחר בתיקי האלפים של נתניהו, ופרשיות ישראל ביתנו של ליברמן. סלאלום דומה ביצעה הפרקליטות בתיק שנסגר השבוע נגד פרח לרנר, יועצת ראש הממשלה. לרנר הודתה במרמה ובהפרת אמונים וזכתה בליטוף סטייל עובדיה: קנס והשעיה לחמש שנים.
אם על הפרק יצוף למשל חשש להמשך האחיזה בגדה, תחשבו סלאלום של מסי. בדרך לשער הוא חולף על פני כל מיני פיסחים, עיוורים, משותקים - כל מיני קונוסים שהם תת־סעיפים בדרך לפסק ולגזר שכבודו יכול לעשות בהם שימוש כדי לאשר את השער שמסי הבקיע. השכל הישר אומר שאם יש לך כסף לקנות 11 מסי ודומיו, אל תתחרה בליגה של הפועל רמאללה, מפני שהשופטים לעולם יפסקו לטובתו של מסי. השכל הישר אומר שאם יש לך מכונה פוליטית משומנת וסוללת משפטנים מיומנת ושופט אוהד (טבעי, לא? מסי הוא שחקן נפלא), ואפילו שכבודו יודע שמדובר בחייזר ולא בכדורגלן סביר - אתה כבר תגיע לתוצאה המקווה.
תקדים אדמונד לוי
הוכחות? תציצו על בית המשפט העליון עוד לפני שנבחרו שופטים אוהדים נוספים. זו מערכת משפטית שמקיימת מערכת חוקים מקבילה שרומסת זכויות של שניים וחצי מיליון פלסטינים. רודפת ארגוני זכויות אדם בשם חקיקה לגיטימית, ומטמיעה בצייתנות חוקים שחוקק הפרלמנט הדמוקרטי - בדיוק כמו ברוסיה ובניגריה. כמו במדינות ההן, קו ישר עובר אצלנו בין המשטרה וגופי האכיפה ובין בתי המשפט, ממחנה עופר עד בית המשפט העליון. אז בעצם למה רק בשופטי העליון עסקינן? אלופי מטכ"ל, ניצבים במשטרה, מנכ"לים למשרדי ממשלה וראשי מערכות ביטחון מייצגים גם הם את שולחיהם.
אומנם בהודעתה לתקשורת כתבה נשיאת העליון מרים נאור: “תפקידם של שופטי ישראל הוא להכריע בסכסוכים בין אדם לחברו, לשמור על שלטון החוק ולהגן על זכויות האדם. השופטים נהנים מאי־תלות ומעצמאות שיפוטית מלאה. כל אחת ואחד מהם פוסק לפי מיטב הכרתו ומצפונו ובמסגרת הדין, ללא מורא וללא משוא פנים. כך פעלו וכך ימשיכו לפעול כל שופטי ישראל, ובכללם השופטים שקודמו".
ובאמת הלוואי וצדקה. נהוג לומר ששופטים מייצגים את החוק, אבל כל עורך דין ותיק יספר לכם שכאשר הוא ניצב לפני פסק דין או גזר דין הוא חוקר את פרצופו של השופט שמגיע מלשכתו כדי לבדוק אם ערבה לכבודו שנת הלילה. כל זה כשעדיין מדובר במדינה מתוקנת ובשופטים שמצב רוחם מכתיב את הפרשנות שלהם, ולא במדינה שבה ימין נלחם בשמאל בכלים משפטיים. הנחת היסוד היא שמצב הרוח האישי לא יכול להתפרע מעבר לגבול סביר, כיוון שבדרך כלל יש ערכאות עליונות, יש תקשורת שבוחנת, יש משוב שופטים - בקיצור, במצב כזה פועלת מערכת של איזונים ובלמים. ובאמת אין לי מושג ירוק כיצד יכריע הרכב של שלושה שופטי עליון חובשי כיפה בעניינים שבינו לבינה. יש לי מושג עמום כיצד הוא יכריע בעניינים שבין היהודים לבין הפלסטינים.
כמו בכל פעלול משפטי אני מסתמך על תקדים של שופט העליון אדמונד לוי. ועדה בראשותו קבעה שמעמד ישראל בגדה איננו כשל כובש, והעברת אוכלוסייה ליהודה ושומרון, כולל התנחלויות, איננה נוגדת את החוק הבינלאומי. אבל למה לחשוב בגדול? הבעיה היא גם מה יקרה בקטן, בבתי המשפט המחוזיים ובשלום. ההיסטוריה כבר ראתה תהליכים של התקרנפות שופטים בכל הדרגים שהבינו, אז כהיום, את הרמז הדק של שרת המשפטים שקד ורבניה: או בדרך שלנו או בדרך הביתה.