הבעיה יותר חמורה כאשר מגיעים לפרשנויות. לפני חמש שנים, למשל, כל התקשורת ניבאה את סופו של נשיא סוריה בשאר אסד כעובדה. אני עצמי פחות האמנתי, והעליתי בפייסבוק ב־29 בינואר 2012 שיחה (דמיונית) שלי איתו. אני מביא אותה כאן:
"שלום בשאר אסד, האם תואיל למסור לחברי בפייסבוק מדוע אתה לא מניח את הנשק ונענה לדרישות עמך”?
"אוי מאיר, כמה טוב ששאלת, אף אחד לא מתעניין בצורה אנושית כזו כמוך. אני יכול להיות גלוי איתך, מאיר?"
"אם לא איתי אז עם מי, אסד?"
“ובכן, תראה, אם אכנע, יחסלו אותי, את משפחתי ואת כל בני העדה העלאווית. ככה שאין לי ברירה. ראית מה עשו למובארק כשהוא הקשיב לעם וירד מן השלטון?”
“כן, ראיתי”.
“גם אני ראיתי. ראית מה עשו לקדאפי? זה כלום לעומת מה שיעשו לי. לכן אני נלחם ואלחם בלי הפסק. מה אתה היית עושה במקומי, מאיר?"
“אני חייב לענות?"
“לא חייב, אבל הייתי רוצה לשמוע”.
“לא בא לי לענות, אסד, זה עלול להישמע כאילו אני תומך בהתנהגות האלימה שלך".
“ידעתי. אתה כמו כולם. יודע שמה שאני עושה הוא הדבר היחיד שהגיוני לעשות בסוריה שלי, אבל לא מסוגל לומר את האמת הזו מתוך פחד מה יגידו. לרגע חשבתי שמצאתי אדם אמיתי שיבין את האמת, ולכן אותי. קשה. סליחה, אני חייב לנתק ולחזור לתת הוראות לטנקים שלי”.
את זה הבנתי לפני חמש שנים, אך הרוב המוחלט דיווח אחרת. אולי טראמפ מתכוון לפרשנויות שגויות מסוג זה שמדווחות כעובדות, לשאלות תוקפניות שמתוכן עולה העמדה הרצויה בעיני המראיין, ולתקשורת שמעלימה עמדה אחרת ולא שואלת שאלות חשובות אחרות.
התרעות פיקוד העורף