המחלה הגדולה ביותר של העת הנוכחית היא השימוש המופרז במילים שצריכות להיאמר בעדינות, בזהירות, לאחר שקילה ומדידה. אני מדבר על המילים "גאון" ו"מעורר השראה". הנטייה כיום היא לירות את המילים האלו ללא הבחנה, לפזר אותן בסיטונות, בלי לחשוב יותר מדי. כל אדם שני מקבל היום את התואר "גאון" וכל אדם שלישי הוא "מעורר השראה", אבל המציאות היא שמעטים באמת ראויים לפרגון הזה. מכל האנשים שפגשתי בחיי, בודדים בלבד יכולים להיקרא "גאונים", ורק אדם אחד מצדיק את התואר "מעורר השראה" - זוהי סבתי, רות דיין, שחוגגת היום 100 שנות השראה.

מאז שאני זוכר את עצמי התרגלתי לשמוע מאנשים את דעותיהם לגבי בני המשפחה שלי. כבר שמעתי כל דעה אפשרית, חיובית או שלילית, על כל אחד מהם. היוצאת מן הכלל היא סבתי. מעולם לא שמעתי דבר אחד רע שהיה למישהו לומר עליה. והאמת היא שזה בכלל לא מפתיע אותי. לעומת רבים מבני משפחתי (כולל אותי, כמובן), סבתי תמיד שמרה על אלגנטיות.

אפשר אפילו לומר עליה שהיא האלגנטיות בהתגלמותה. גם במובן החיצוני - ואת זה אני אומר בתור מי שגר אצלה במשך חצי שנה וראה איך כל בוקר כשהשמש יוצאת, גם סבתי יוצאת מחדר השינה שלה כשהיא לבושה בשמלה רקומה מסוגננת; וגם במובן הפנימי - כי לאחר שיצאה מחדר השינה היא תמיד הייתה מתיישבת על הכורסה בסלון כשלידה הטלפון שלא מפסיק לצלצל במשך כל שעות היום כשעל הקו אנשים שזקוקים לעזרתה.



והיא תמיד מתגייסת לעזרתם בלי לחשוב פעמיים. סבתי היא האלטרואיזם במובן הצלול ביותר שלו. פעמים אין ספור מצאתי את עצמי הולך ברחוב ולפתע ניגש אלי מישהו שסיפר לי איך סבתי עזרה לו. לרוב אלה צאצאים של עולים חדשים מתימן שהגיעו לארץ בלי מושג מה יעשו כאן, וסבתי דאגה להם לעבודה במשכית, חברת האופנה המיתולוגית שהקימה.

הדבר המדהים הוא שהמכנה המשותף בין כולם, מעבר לאסירות התודה, הוא שהם תמיד סיפרו לי בהתרגשות איך סבתי התייצבה לכל אירוע משפחתי שלהם, החל בבריתות וכלה בבר מצוות וחתונות. מאות אנשים עבדו במשכית, וסבתי עד היום נוהגת לפקוד כל אירוע של משפחתם. אני מאמין שהיא יכולה להתחרות עם מיטב חברי הכנסת שנוהגים לפקוד כל חגיגה אפשרית של כל חבר מרכז במפלגתם. כמובן שההבדל הוא שחברי הכנסת עושים זאת בתור השקעה עתידית לקראת הפריימריז, ואילו סבתי עושה זאת במסגרת טוב הלב הבלתי נגמר שלה.



****


בתקופה שבה גרתי אצלה, היא נהגה לגשת אל הארון ולהוציא משם ערימה של חלופת מכתבים בינה לבין סבא משה מהימים שבהם הכל היה נראה אחרת. היא בתם הגדולה של צבי ורחל שוורץ שעמדו בחזית האצולה הירושלמית אז, ולמרות ההמלצות החליטה לנדוד למושב נהלל, ללמד שם אנגלית ולחלוב פרות וגם להיענות לחיזוריו הבלתי פוסקים של פרחח מקומי בשם משה דיין.

פעם אחת כשסיימה להקריא לי מכתב שבו משה כותב לה על החשיבות של החקלאות העברית וגאולת הקרקע, רמזה לי שיהיה נחמד אם גם לי תהיה אידיאולוגיה כלשהי שאלך אחריה במקום להתעסק בעצמי כל היום. ״סבתא, תאמיני לי״, אמרתי לה, ״פעם אחת כשהייתי ילד, באחת החופשות, עבדתי בקטיף של הדרים, ועד היום מדברים במושב (המושב שבו גדלתי, מושב אביגדור) על אותו יום שחור. עד היום אומרים שיש שתי מכות שנחתו על המושב - ההתפרצות של מחלת הפה והטלפיים בעדרי הבקר והצאן ב–2006, והיום שבו הצטרפתי לקטיף של משפחת קורן ב–2006. עד היום כשרואים אותי במושב מבקשים ממני לא לעזור בשום דבר ולהתמקד בלהתרחק מהלולים, הרפתות והמטעים״.

״האמת היא שאני לא מתפלאה״, היא אמרה וצחקה, ״אולי באמת כדאי שתעזוב את החקלאות במנוחה״.

הדבר הראשון שסבתי עושה בימי שישי הוא לשבת ולקרוא את הטור הזה, אז אנצל את הבמה כדי להעביר מסר ישיר ופשוט: מזל טוב, סבתא, אני אוהב אותך.