כשאותן פועלות אמריקאיות בשנת 1909 יצאו לשביתת מחאה וזרעו את הזרע שממנו צמח יום האישה הבינלאומי, דרישותיהן היו צנועות: תנאי העסקה הוגנים. מאוחר יותר התווספה גם הדרישה להעניק לנשים זכות הצבעה - כך שיוכלו להשתתף בתהליכים הדמוקרטיים, בדומה לגברים. כמעט בלתי נתפס להתבונן 108 שנים לאחור ולבחון את מעמד האישה אז, ומאיזו עמדת זינוק נמוכה המאבק יצא לדרכו.

מאז, העולם השתנה לחלוטין - נשים לא רק קיבלו את הזכות לבחור ולהיבחר, אלא גם את הזכות לפרוץ ולהצליח בכל תחום עסקי וחברתי, להנהיג מעצמות, להוביל תאגידי ענק, לככב בכל מדיום אפשרי, ולהנחיל בכל פינות העולם המודרני את ההבנה שנשים וגברים הם שווים, ושכל מצב אחר - שייך להיסטוריה.



אלא שמי שחושב שהמסע תם - טועה. אותן תקרות זכוכית עדיין לא התנפצו לחלוטין, והתהליך לא רק שלא הסתיים, אלא קורה ממש מול עינינו אפילו בימים אלה. רק לפני כחודשיים הודיע הרמטכ"ל על פתיחת כל מקצועות צה"ל בפני נשים - ותקרת זכוכית נוספת הוסרה. לפני מספר ימים הוחלט כי בראש הסקוטלנד יארד תעמוד לראשונה אישה - עוד תקרת זכוכית הוסרה. למעשה, כמעט כל יום קורה משהו טוב, אנו חיים בתקופה נפלאה שבה נשים פורצות גבולות ומגבלות.

"לראשונה: אישה בתפקיד האדריכלית הראשית במשרד השיכון" (נובמבר 2016), "לראשונה: אישה מונתה לתפקיד בכיר בבתי הדין הרבניים" (ינואר 2017), "לראשונה: אישה מונתה למנכ"לית משרד התחבורה" (ינואר 2016), "לראשונה: אישה מושלת טוקיו" (יולי 2016), "לראשונה: אישה מונתה למנהלת תחנת כוח של חברת החשמל" (יולי 2016), "לראשונה: אישה תופיע על שטר של 10 דולר" (יולי 2015), ואפילו - "לראשונה: אישה תעמוד בראש הפרלמנט של סוריה" (יולי 2016). ועוד ועוד ועוד. כזה הוא צלילן הנפלא של תקרות הזכוכית המתנפצות, הרבה בזכות יום האישה - יום ההולדת של המאבק למעמד האישה, מאבק הפעיל בכל ימות השנה.

אז מדוע עדיין נחוץ לנו יום בינלאומי שנועד לקדם את המין החלש, גם בעולם שבו ברור ש"המין החלש" אינו חלש עוד ואינו נזקק לחסד ולסימפטיה? פשוט מאוד: כי יעדים רבים נוספים עומדים בפתח, והדרך אל השוויון עוד לא תמה. עוד נגיע ליום שבו תהיה מפכ"לית במשטרת ישראל, רמטכ"לית בצה"ל, רבנית ראשית, ואפילו נשיאת ארצות הברית. סבלנות זה שם המשחק: חיכינו 108 שנים, חברותי, עוד כמה ימי אישה בינלאומיים - ונגיע גם לשם.

הכותבת היא יו"ר תנועת ויצ"ו העולמית