אחרי שעוררה שיח ומחלוקת ברשתות החברתיות אבל כשלה במבחן הרייטינג, תוכנית הלייט נייט של מגיש הטלוויזיה המוכשר אסף הראל ירדה מהאוויר. למרות ההגדרה הפורמלית קשה לומר שהיא הייתה מצחיקה במיוחד. לא בטוח שיוצריה בכלל ניסו לבדר את הקהל. ואולי זה היה הכשל האקוטי בכל הסיפור. הראל, שחתום על יצירות מופת כמו “מ.ק. 22", “שוטטות", “מסודרים" ו"הפרלמנט", ביקש, לטעמי, לעורר את תשומת הלב לדעותיו הפוליטיות שממקמות אותו בצד השמאלי מאוד של המפה. זה נעשה בעזרת שימוש במונולוגים קבועים ובוטים שנשא מהעמדה המוכרת של מגיש תוכנית לילית, לכאורה, כשם שעושים מקביליו בארץ ובחו"ל. בפועל אלו היו הטפות נטולות פאנץ'. מעין זעקות שבר רהוטות ואותנטיות, שמקומן אולי בהפגנות מחאה כאלה ואחרות, אבל לא במסגרת הטלוויזיונית ובאופן הזה. כבר ציינתי בעבר שבעיני העובדה שערוץ מסחרי העניק לאדם את הזכות לשדר ברציפות נאומים חד־צדדיים, אישיים, בלי איזון וללא תגובה, בכסות של לייט נייט, היא חריגה, לא לגיטימית ושורפת באופן ציני הזדמנות נדירה ליצור תוכנית לילית נאותה. סביר להניח שיעבור עוד הרבה זמן עד שערוץ 10 ינסה שוב את מזלו בז'אנר. חבל. על אף כל הפגמים הללו, רבים בברנז'ה נשאו את התוכנית ואת הראל על כפיים. לדעתי, בעיקר בגלל העמדה שנקט.

מה הוביל את הראל לוותר על הקומדיה? אולי שכנוע פנימי עמוק שחובה עליו לנסות לשנות את המצב לנוכח מה שהוא ראה כהתגבשותן של עוולות קשות. מצד שני, ייתכן שפשוט התקשה לייצר בדיחות טובות מספיק בתקציב שהוצע ובקצב הנדרש (גם בעבר לא צלח ביצירת רצועת לייט נייט יציבה. כזכור “כל לילה עם אסף הראל" עוררה עניין במדורים הנחשבים אבל לא הנפיקה רייטינג משמעותי). לכן בחר בדרך הזו, שהיא אגב מתוחכמת מאוד ומעניקה פתרון לא רע למצוקה, שאפשר שפקדה אותו. מדוע בפעולה הזו יש מן התבונה? בדיעבד, אף אחד לא יזכור שהתוכנית לא הצחיקה וקרסה במבחן הצפייה, אבל כולם יציינו את האומץ, או האומץ לכאורה, תלוי בעמדה שלכם, שהראל נקט נגד השלטון והימין.

במונולוג שנשא בתוכנית הסיום התבטא הראל בחריפות יתרה וטען שישראל היא בפועל מדינה שבה מתקיים אפרטהייד. “האפרטהייד כבר מזמן, מזמן, פה. שנים שאנחנו מתעללים על בסיס יומי בפלסטינים... הפיתוח הכי מרשים של החברה הישראלית... היכולת המדהימה שלנו להתעלם ממה שקורה קילומטרים מאיתנו לשכנים שלנו...". חמש דקות ו־13 שניות הפגיז בטיעונים ארוכים ומהודקים. חלקם נשמעו הגיוניים ואחרים דמגוגיים. תקשורת אוהדת מחאה כף, קולגות הריעו והחברים בעיתון “הארץ" שראו כי טוב, החליטו לתרגם ולהעלות את הקטע לעמוד הפייסבוק שלהם. משם זה המשיך לאתר של "אל־ג'זירה" וצבר לייקים ושיתופים בקצב מרשים, והיו גם שהתייחסו להתבטאות ולעובדה ששודרה בערוץ ישראלי כגושפנקא לקיומו של משטר אפרטהייד כאן. בתגובה עיתונאים וצייצני ימין הטיחו בהראל וב"הארץ" שהם מוציאים את דיבתנו ובניגוד לעובדות. הגדילו לעשות העיתונאי אראל סג"ל והפובליציסט שמעון ריקלין בגלי צה"ל, כשהעלו את המגיש לשידור בתוכניתם וביקשו שיוכיח את טענותיו. זה היה רגע מאלף. האחרון התקשה להשיב ולהסביר את תוכן המונולוג הנתון במחלוקת וכך התגנב הספק שנאום האפרטהייד הנוקב הוא בעיקר תרגיל מבריק ביחסי ציבור.




צפו במונולוג ושפטו בעצמכם

לתפיסתי, אין בישראל אפרטהייד. יש קיפוח, בלבול מדיני, אי־שוויון ושאר מרעין בישין. לא אפרטהייד. השימוש במילה הזו הוא טריק מתוחכם ואפקטיבי שעושה נפלאות לאלו המנצלים אותו. ממש כשם שיש המרבים להשתמש בביטוי “נאצי" כדי להכתים כל מעשה שאינו תקין בעיניהם ולעורר סערה תקשורתית וציבורית. המונחים “אפרטהייד" ו"נאצי" נוגעים בנימים רגישים מאוד. כשמעלים אותם בדיון עולה מיד תגובה אמוציונלית חריפה שמבטלת את ההיגיון. השיח התבוני מתפוגג מעוצמתם. לכן מרגיז השימוש של הראל במושג. הוא ידע שזה יעורר הדים בחוגי השמאל ומחוץ לישראל. כיוצר, שחלק מהתמחותו הנוכחית הוא הפרובוקציה, זו מטרתו והיא הושגה. אם אין קומדיה משובחת, נפגיז בטרמינולוגיה מטלטלת. הנזק שייגרם אינו חשוב.

שעות אחרי החבטה שספג הראל מריקלין וסג"ל התראיין חבר הכנסת מהליכוד מיקי זוהר לעמי קאופמן בערוץ I24NEWS והציג את הפתרון שלו לבעיה הישראלית־פלסטינית. בין השאר הציע שתתנהל כאן מדינה אחת שבה לחלק מהאוכלוסייה תינתן הזכות להצביע ולאחרים לא. מיד עלו טענות, בהן של הראל עצמו, שהנה זוהר מדבר בפועל על הקמת מדינת אפרטהייד וכל אותו מונולוג אחרון שריר ובריר. לאחרונה, כך נדמה לי, הצלחתי לעמוד על טיבו של חבר הכנסת מהליכוד, שלמרות העלבונות שהוטחו כלפיו, הינו בעל תבונה פוליטית לא מבוטלת. ממש כמו הראל, הוא מציג רעיון שברור לו שהוא דמיוני, כשכל מטרתו היא ליצור עניין ולהביא כותרות. כך פועלים בשנים האחרונות לא מעט חברי כנסת ופוליטיקאים שמבינים שצריך לתפוס את השיח גם על חשבון האמת והמציאות. בדיוק כמו הראל שיודע שעובדתית אין כאן אפרטהייד. אבל מה אכפת להגיד? זה יביא לייקים ויעשה באזז. זוהר והראל, שניהם משחקים את המשחק היטב, וצריך להתייחס לדבריהם בדיוק בפרופורציות הללו.