לפני 60 שנה רק מי שהסתובב בארץ עם פנקס אדום ותעודת חבר מפלגה של מפא״י היה נחשב לחלק מהאליטה הישראלית. זה היה שלב הזחיחות של מפא״י ההיסטורית. השלב שבו אתה מתייחס ברצינות לחלוקה לאלו שהם "משלנו" ולאלו ש"לא משלנו", ומחלק כרטיסי חבר למועדון הסגור שלך, הוא גם השלב שבו אתה מועל בתפקידך כאליטה שמובילה מעגלים הולכים ומתרחבים בעם ומתחיל את הדרך למדרון שבסופו ירידה מעל במת ההיסטוריה.

רבים תקפו השבוע את דבריו של הרב יגאל לוינשטיין

, ראש המכינה הקדם צבאית החשובה בעלי. רוב התוקפים עושים זאת מבחוץ, ממקום שלא מבין את האתגרים העצומים שאיתם מתמודדת הציונות הדתית ושמולם מנסה הרב לוינשטיין לגונן על תלמידיו ועל כלל החיילים הלוחמים.

אני יכולה להבין את המקום שממנו הוא מגיע, את תחושת האיום שבאורח החיים המודרני והמתירני על מוסד המשפחה למשל, שהוא התשתית של כל חברה ושל החברה הדתית במיוחד. אני גם יודעת שהסטטוס־קוו בצבא משתנה, בין השאר בעקבות לחץ של המתייחסים לפלורליזם המערבי שלהם כאל דת, ושמעודדים בדרכים רבות נשים להיכנס לתפקידים קרביים, גם אם זה כרוך בצמצום הדרישות הפיזיות מהלוחמים. אני גם מסכימה איתו שעירוב בין המינים בקרב לוחמים יוצר בדרך כלל אווירה פחות רצינית ולוחמנית.

אבל לצערי, דרך ההתבטאות של הרב לוינשטיין, אף שהוא התנצל עליה, מזיקה בעיקר לציבור שלו. בנאומו הוא חילק כרטיסי חבר. לא להסתדרות, אלא ליהדות עצמה: שירת בצה״ל? את כבר לא יהודייה. הפלאת לעשות והשקעת בשירות משמעותי בקרקל? את פסולת חיתון. אם כאנשי הציונות הדתית נאמץ את הסגנון המתנשא הזה, הבוטח בעצמו יתר על המידה והמפלג הזה, הרי שבמו ידינו נביא את האופציה הכל כך חשובה של "תורה ועבודה" מעמדת הקטר הסוחב את המפעל הציוני, שאליה הגענו בעמל רב, אל המדרון והכיליון הממתינים למי שלא רואה את העם.

גם לגופו של עניין, הקו שמוביל לוינשטיין, שעיקרו שמירת מקומה של האישה בבית ובעולם החינוך, הרחק מעשייה בזירה הציבורית, לא יוביל לחיזוק המשפחה הדתית, מפני שהעולם השתנה. אי אפשר יותר וגם לא רצוי להחזיק נשים מוכשרות כממונות על ענייני הבית בלבד, כבימיו העליזים של אחשוורוש המלך. יהדות שתחרוט את זה על דגלה, גם אם תרצה לשמור בכך על חומות הבית היהודי, תמוטט את הבית על יושביו, תדחק את הבנות החוצה ותזכה להקים פחות בתים יציבים בישראל, לא יותר.

סגנון הדיבור שאותו נקט הרב לוינשטיין שהיה לעג לאחר והפניית אצבע מאשימה כלפי מי שלא שייך למחנה שלו, הוא חטא חברתי. החברה הישראלית חוטאת בו באופן חוצה מגזרים, ולא רק במרחב הווירטואלי.

תרגיל לוחמות בגדוד קרקל. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

תרגיל לוחמות בגדוד קרקל. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

תורה ועבודה

השבוע התארחתי בביתם של לארס פאבורג אנדרסן שגריר האיחוד האירופי ואשתו ג'ון. אשת השגריר הזמינה לביתה קבוצת נשים מכובדות ויקרות לרגל יום האישה הבינלאומי, לתוכנית שכללה פאנל של שלוש נשים: חרדית, דתית לאומית וחילונית. שלוש הנשים - פמלה פלד, ציפי שקד ודנית שמש - כתבו ספר בשם "Three Ladies, Three Lattes: Percolating Discussions in the "Holy Land, שמאגד תכתובות מייל שהיו ביניהן בענייני דת, מדינה, צניעות, צבא ושאר עניינים מעוררי אמוציות ופירוד. ישבתי במשך קצת יותר משעה ושמעתי את הנשים שסיפרו על העולם שממנו הן באות וכאבתי מאוד. זה לא התקדם לשום מקום. כל אחת הסבירה מדוע כל חברה אחרת היא מעוותת וסוטה, חוץ מהחברה שממנה היא באה.

האישה הלא דתית הסבירה למה רוב הסיכויים שבחברה החרדית יש יותר מקרי ניצול מיני מאשר בחברה החילונית. הגיוני, לא? הנשים מפחדות לדווח. האישה הדתית הסבירה למה בנות לא דתיות מקבלות יחס של אובייקט מיני כבר מגיל צעיר. הגיוני, לא? תראו איך הן מתלבשות. והחרדית הסבירה למה בחברה החרדית היא מרגישה מכובדת וחיה חיים ערכיים לעומת החברה החילונית, המעריכה רק כסף וכבוד. הגיוני, לא? אלה הערכים של החברה המערבית הנהנתנית.

לא, לא הגיוני. כבר מזמן לא הגיוני לדבר בהכללות. המשותף לשיח שלהן ושל הרב לוינשטיין ובעקבותיו של זהבה גלאון ואחרים שהתבטאו נגדו, הוא שכולם יודעים להצביע על הרע שבחברה האחרת. אפשר להמשיך לעשות את זה בלי סוף, אפשר להמשיך להגיד למה יש רק דרך אחת צרה וייחודית, שרק היא הנכונה ומובילה אל האור. הדבר היחיד ששיח כזה יביא הוא התכתשויות על המדרון שיוביל אותנו לתהום.

אני מפחדת להישמע קיטשית, אבל שיהיה, כי זו האמת: בכל מקום שבו מצאתי דתיים, חילונים וחרדים שבונים ביחד משהו משותף, השיח המכליל לא קיים. יש חוסר הסכמות, יש ויכוחים ואין שום סיבה לטשטש את ההבדלים, אבל יש מטרה משותפת ויש בנייה ועשייה. וכשזה קורה, מוצאים את הטוב זה בזה.
אני רואה את זה ביומיום, גם משום שאני עובדת עכשיו בפרויקט משותף לחילונים ודתיים שנקרא "זושא". מטרת הבניין שאנחנו בונים יחד היא הפיכת הסיפור החסידי לחלק מהחיים התרבותיים שלנו. מתוכו אביא סיפור קצר שמסכם את מה שהרגשתי השבוע: "פעם אחת בא איש אחד לפני רבי חנוך הֶנִיך מאָלכסנדר, ובכה לפניו מאוד בגלל צרה כלשהי שבאה עליו. השיב לו ר' חנוך הניך: "כשהייתי ילד קטן ולמדתי אצל ה'מלמד', היה נער אחד שבכה בשעת לימודו. אמר לו המלמד: 'אָז מֶען קִיקְט אָרַיְן וַיְיְנט מֶען נִישְׁט', כשאדם מביט לתוכו פנימה אין הוא זקוק לבכי".

כדי שתהיה אפשרות לתיקון השיח המתלהם והקוטבי בחברה שלנו, אני מציעה גם לגופים הפלורליסטיים שמנסים להשפיע על צה"ל וגם לרבני הציונות הדתית, להסתכל פנימה בכנות במקום לבכות על מה שאחרים עושים.

ארגונים פלורליסטיים שנכנסים לצבא במטרה לשנות אותו, צריכים להבין שהפעולות האגרסיביות שלהם מולידות תגובות אגרסיביות, ושכל שינוי שרוצים לעשות צריך להיעשות תוך מתן כבוד ללוחמים הדתיים ולערכי צה"ל.

מנהיגי הציונות הדתית צריכים להסתכל פנימה ולבנות לאותן נשים צעירות חברה כזו המאפשרת להן חיים דתיים מלאי תרומה ומשמעות, בבית ומחוצה לו. כך יקטן הסיכוי שהמגע עם העולם החיצוני יערער אותן. החומות הן תוצאה של חוסר ביטחון. לי יש ביטחון מלא בחוסנו של זרם ה"תורה והעבודה", כל זמן שהוא מביט פנימה מתוך רצון לשפר והחוצה מתוך רצון לחבר.

tguvot@maariv.co.il

סגנון הדיבור של הרב לוינשטיין הוא חטא חברתי שרבים בחברה חוטאים בו

ההתבטאות הזיקה בעיקר למגזר הציונות הדתית, שמנהיגיו צריכים לבנות לנשים הצעירות חברה המאפשרת להן חיים דתיים מלאי תרומה ומשמעות, בבית ומחוצה לו