הציונות הדתית נמצאת במשבר, שבראש ובראשונה הוא תולדה של התנהגות פרועה, בלתי מחושבת וילדותית של רבניה. במשך שנים הציונות הדתית - בהובלת רבנים גדולים, בהם חיים דרוקמן ואלי סדן - נטלה על עצמה משימה גדולה וחשובה: שילוב בניה ובנותיה בחברה הכללית. הם עשו זאת דרך הצבא, האוניברסיטאות, התקשורת, האמנות ובכל דרך אחרת. וזה הצליח.

יש הטוענים כי תכלית השילוב היא להשתלט על החברה, אחרים חושבים שמטרתו לחבר את כל חלקי החברה הישראלית. האמת היא שזה לא באמת משנה, וכל אחד יכול לשאוף להשיג את מה שהוא רוצה. זאת המהות של חברה פתוחה ודמוקרטית. 

אולם רעיון השילוב עלה על שרטון בסוף 2011, אז הרב אליקים לבנון, ראש ישיבת ההסדר באלון מורה, אמר בראיון לרדיו קול חי כי אסור לחיילים דתיים לשמוע שירת נשים. עוד הוא הוסיף כי אם חייל דתי נמצא במקום שבו שרות זמרות, עליו לעזוב את המקום גם אם הדבר יציב אותו מול "כיתת יורים".



העמדה הזאת עוררה סערה רבתי. הסמכות הרבנית החשובה ביותר שיצאה באופן גורף נגד הרב לבנון היה הרב אלי סדן, ראש המכינה הקדם־צבאית בעלי. "דבריו בטלים", כתב סדן. "ומה שיותר חמור כאן הוא הניסיון לעוות את ההלכה כדי להטיל אימה על הצבא. האווירה הכללית כיום בצבא ביחס לדתיים נסוגה שנים רבות אחורנית בגלל אמירות חסרות אחריות כאלה". 



מאז המצב רק החמיר. ההתבטאויות נגד שירת נשים של הרב לבנון ותומכיו פתחו פתח שדרכו נכנסו גורמים שעוינים את שילוב הציבור הדתי־לאומי בחברה הכללית ובצה"ל בפרט. מכונים הקשורים לקרן החדשה לישראל, לרבות מכון הרטמן ומכון בינ"ה, זכו במכרזים להעברת קורסים "ערכיים" לקציני צה"ל. התבטאותו הפסולה של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן בערב יום השואה האחרון, שלפיה החברה הישראלית מראה סימנים של נאציפיקציה, שיקפה את תוכני המערכים שהעבירו עמותת אלו למפקדי צה"ל. 

מאז שנכנס לתפקידו פועל הרמטכ"ל גדי איזנקוט לצמצום ההשפעה של הציונות הדתית בצבא ברמה החברתית והרוחנית, וזאת בניגוד לקודמו בתפקיד, בני גנץ. איזנקוט העביר את האחריות לענף תודעה יהודית מהרבנות הצבאית לאגף כוח האדם, צמצם את החופש של חיילים דתיים לגדל זקן ומרחיב את השילוב של חיילות ביחידות השדה. ומצד שני, הרמטכ"ל גם ביטל את ההתקשרות של צה"ל עם מכון הרטמן ובינ"ה.

אולם במקום לספוג את המכות ולהמשיך קדימה במשימה החשובה של שילוב הציונות הדתית בצה"ל, הקצנת הרבנים התרחבה עד שהגיעה לשיאה עם דבריו של הרב יגאל לוינשטיין, מחליפו של הרב סדן במכינה בעלי, בגנות שירות הנשים בצה"ל. 

יש מחלוקת משמעותית בנושא שירות הנשים ביחידות קרביות. כמי שהייתה האישה היחידה שהתלוותה לגדוד חיילי חי"ר אמריקאים בקרבות הקשים והאלימים ביותר בעיראק בשנת 2003, אני יכולה להעיד כי הסיטואציה רחוקה מלהיות מובנת מאליה. ברמה האישית יצאתי מעיראק עם דעה מעורבת לגבי שילוב נשים ביחידות הקרביות. ראוי וחיוני שיתקיים בקרבנו דיון אמיתי ושקול בסוגיה, אבל אסור שאיכות החיילות הקרביות תהפוך למוקד הוויכוח. מדובר בוויכוח עקרוני, לא אישי.

בכלל, בזמן האחרון אנחנו רואים כי בציבור הדתי־לאומי חל בלבול בכל הקשור לקריאת מפת המציאות, באופן המבלבל בין קצה הקרחון לקרחון עצמו. הרב לוינשטיין בלבל בין החיילות, שאין דופי במעשיהן, לבין השאלה העקרונית של שילוב נשים במערך הלוחם. הבלבול שלו הזכיר את זה של תושבי עמונה ותומכיהם, שבחודש שעבר האשימו את חברי הכנסת של הבית היהודי והליכוד בהריסת היישוב.

מי שאחראי לחיסול עמונה הם שופטי בית המשפט העליון והשר משה כחלון, המונע כל מהלך של רפורמה במערכת המשפט בישראל. השרים וחברי הכנסת של הבית היהודי והליכוד, אשר לא הצליחו להתגבר על שופטי העליון או על כחלון, אינם אחראים לחיסול היישוב.

בין הנראה לבלתי נראה 

הקושי להבחין בין תוצאה לגורם אחראי אינו נחלתה של הציונות הדתית בלבד. הקושי להבחין בין הנראה לבלתי נראה מאפיין את החברה הישראלית כבר שנים רבות, והוא המביא לפגיעה לאורך זמן בחברה ובביטחונה.

בשנת 1988, כשהאינתיפאדה הראשונה סערה וגעשה, נסע בני בגין לסיור הסברה בקמפוסים בארה"ב. באוניברסיטת קולומביה שאלה אותו סטודנטית בת 18 למה ממשלת שמיר התעקשה לא להכיר באש"ף. "אם מדובר בארגון טרור באמת, והצהרותיו של יאסר ערפאת בזכות השלום הן שקר, אז נראה כי הדרך הטובה ביותר לחשוף את האמת היא באמצעות הכרה. הרי אז כולם יבינו כי ערפאת שקרן", היא אמרה בתמימות.

כעבור חמש שנים, ממשלת רבין אימצה את גישתה של הסטודנטית, ותהליך אוסלו יצא לדרך. כאשר התהליך קרס עם פסילת השלום והדו־קיום של ערפאת בוועדת קמפ דיוויד ביולי 2000, ראש הממשלה דאז אהוד ברק הודיע בגאווה כי הוא הסיר את המסיכה מעל ראשו של ערפאת, וכעת כולם יידעו כי ישראל צדקה, ושלאורך כל הדרך אש"ף היה ונשאר ארגון טרור.



אבל זה לא מה שקרה. בשבע השנים שחלפו בין 1993 ל־2000, העולם המערבי התמכר לשקר של אש"ף כארגון שלום ושל ישראל כסרבנית השלום. וכשהמסיכה של ערפאת הוסרה, כבר לא היה אכפת לאף אחד, לרבות למחנה השמאל בישראל. גם הנערה בקולומביה - שבמקרה הייתה אני - וגם יצחק רבין ז"ל ושותפיו לדרך בשנת 1993 לא הבינו כי ברגע שאתה נוקט צעד, אתה משפיע על המציאות באופן שאינך יכול לשלוט בה עוד.

את המסר הזה צריך להבין ראש הממשלה בנימין נתניהו. לקראת הנסיעה שלו לוושינגטון בחודש שעבר, הציג נתניהו את החזון שלו להמשך היחסים של ישראל עם אש"ף, המוכר כיום כרשות הפלסטינית. נתניהו אמר כי הוא רוצה שבסופו של דבר נגיע למה שהוא כינה "מדינה מינוס" עבור הפלסטינים, ובמקביל תמך בריבונות ישראלית על ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון.

על פניו עמדתו נראית דומה להפליא לזאת של שר החינוך נפתלי בנט. אבל לא כך הדבר. המוכנות של נתניהו להשתמש במונח "מדינה פלסטינית" - לא משנה אם היא פלוס או מינוס - גורמת להמשך הענקת לגיטימציה לתפיסת העולם שרואה בישראל את האשמה

בהיעדר שלום, את ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון כמכשול הגדול ביותר לשלום ואת הרשות הפלסטינית כארגון התומך בשלום.

ההופעה הפתאומית באזור של ג'ייסון גרינבלט, נציגו של הנשיא דונלד טראמפ למשא ומתן, שמנסה לחדש את תהליך השלום המת, היא תוצאה ישירה של עמדתו של נתניהו. ועמדתו של נתניהו היא תוצאה ישירה של אי־מוכנותו ללמוד את הלקח של תהליך אוסלו. כאשר אתה נותן לגיטימציה לאויב שלך, הוא מתחזק על חשבונך. אם אינך רוצה להיחלש, אסור לפעול כך.