הפעם, אף הודעה לא גינתה או קראה לישראל לעצור את הבנייה בהתנחלויות. את זה עשו בחדרי חדרים. אף הודעה לא קראה למימוש מיידי של חזון ארה"ב לשתי מדינות לשני עמים. את זה עשו הפקידים הבכירים האמריקאים בשיחות שקיימו עם נציגים בכירים של ישראל. זה בדיוק מה ששמע שר הביטחון אביגדור ליברמן מבני שיחו בוושינגטון, משר החוץ רקס טילרסון, מהיועץ החדש לביטחון לאומי ושר ההגנה האמריקאי ג'יימס "כלב משוגע" מאטיס. יש כיוון פעולה ברור והוא לא השתנה.
ההודעות של גרינבלט לא חשפו על מה באמת דיברו. סביר להניח שקודם כל הם דיברו על הבנות ועל מנגנון תיאום בעניין ההתנחלויות. בנושא זה לא נסגר כלום, חוץ מעיקרון אחד מוסכם: הבנייה בהתנחלויות חייבת להיות במסגרת כזו שלא תחתור תחת האפשרות להקים מדינה פלסטינית בעתיד. נתניהו הכין חומר הסברה רב שבו הראה את הנתונים, שלפיהם כל ההתנחלויות בנויות על 3% מהשטח לכל היותר, כולל תוכניות המתאר ושטח השיפוט. הוא הסביר שבנייה בהתנחלויות הקיימות אינה משנה שום דבר מהותי בשטח.
עכשיו, זה נתון חמקמק, בעייתי, וגם לא מדויק. אבל אם נניח שהוא נכון, הוא שומט את הבסיס הכי משמעותי של תנועת ההתיישבות בשטחים, שלפיו זהו מהלך שנועד לקבוע עובדות בשטח ולעצב מחדש את גבולות המדינה. אם מדובר רק ב־3%, איך זה מסתדר עם הדיבורים על שינוי המשוואה? הכל הפיך והכל פתוח. הטיעון של נתניהו לא תופס גם אם הבעיה היא מספר המתיישבים שגדל בהתמדה.
הדבר המשמעותי שעלה מהשיחות הוא הרצון לקדם מהלך. מדברים על ועידה אזורית, מדברים על חידוש המשא ומתן, ומדברים על שלום. לא מדברים על איך משיגים אותו. זה השינוי. הממשל החדש לא מחויב לתבנית הקבועה והמקובעת של שתי מדינות לשני עמים.
זה לא אומר שזו לא אחת האופציות שמונחות על השולחן. זה לא אומר שזו לא התוכנית הסבירה והריאלית ביותר. זה רק אומר שאם פעם היה מונופול על אופי ומפת ההסדר, עכשיו נכנסנו לשוק חופשי. מצבו של פתרון שתי המדינות דומה קצת לבזק. פעם הם היו מונופול, וכיום יש להם תחרות עם הוט, סלקום ויס. אבל זה לא אומר שהם לא מובילים את השוק.
עבדאללה מלך ירדן נפגש השבוע עם גרינבלט והסביר לו שזה הפתרון היחיד. גרינבלט אמר ששלום בין הישראלים לפלסטינים ישפיע על מצב המזרח התיכון כולו. יש אולי כמה ימניים ששפשפו את העיניים והרימו גבה, אבל זה היה צפוי. הם בטח התחילו להתגרד כאשר גרינבלט הנרגש צייץ תמונה של הר הבית מהביקור בישיבת הכותל ומיד אחר כך תמונה שאותה צילם מ"בית של חבר פלסטיני חדש, חמש דקות הליכה מישיבת הכותל". יש לו חבר פלסטיני חדש? בוודאי הרהרו בעגמומיות אנשי הימין.
בקיצור, מי שציפה שאנשי טראמפ, תומכי בנימין נתניהו, תומכי הימין והשומרון יסתערו על הגבעות, יזרקו את המדינה הפלסטינית לפח ויודיעו על התוכניות להעברת השגרירות לירושלים והתחלת יציקת היסודות להקמת הבית השלישי, התאכזבו. רוב האנשים היו ריאליים יותר, וידעו שזה מה שצפוי לקרות, פחות או יותר.
אבל אחרי כל האכזבות והתנפצות הציפיות, יש כאן בכל זאת איתות אחד: הממשל הזה לא נעול. הוא לא טיל מבוית על היעד. הוא הגדיר את המשימה כהשגת שלום ורגיעה בין הצדדים, אבל לא סגור על דרך אחת להשגת המטרה. וזה פתח להצגת תוכניות חלופיות. כל מי שנגד מדינה פלסטינית מתבקש לראשונה זה 20 שנה לרדת מהטריבונה ולהציג תוכנית אחרת. זה הזמן, וכמו שאומרים בחתונה אמריקאית: דברו כעת או סתמו לנצח.
כל מי שחושב שאוסלו הוא אסון, מתבקש לשלוף את הנייר שעליו שקד בשני העשורים האחרונים ולנסות לשכנע את חברינו בבית הלבן שזה הנתיב הנכון לישראל ולארה"ב. אם יש החמצה של הימין בישראל, של ממשלת ישראל, של נתניהו ושל תנועת ההתיישבות - זה הרגע הזה. הרגע שבו החלון נפתח לרגע וזה הזמן להציג את התוכנית החלופית.
היעדרה הוא כישלון מדיני מפואר של דוקטרינת הימין בישראל. נשארנו עם הבכיינות וההאשמות של השמאל. אין חדש תחת השמש.
יש אדם אחד שעשה את זה. קוראים לו עמנואל שחף. הוא איש מוסד לשעבר, בעל סיפור חיים פתלתל ומרתק. שחף היה פעיל במפלגת העבודה ולפני כמה שבועות הגיע לוושינגטון והציג לממשל האמריקאי את התוכנית החלופית שלו. הוא הלך בנתיב הרגיל שבו אזרח מן החוץ יכול להציג רעיונות מדיניים, מתברר שיש נתיב כזה. שחף נפגש עם כמה חברי קונגרס וסנאט, ושם על השולחן את "תוכנית הפדרציה". הוא הציג אותה גם לי לפני כמה חודשים.
התרעות פיקוד העורף